משנה אחרונה יח

כיון שיש הרבה נקבים מצטרפין ובין כולם חשיב בכונס משקה ולכך מטהר ראב"צ ור"י סבר כיון שדרך תשמישו בכך לא חשיב כניקב. ולפ"ז בחנם נקט ר"י טעמא דמוציא פרוטות וכ"כ הר"ש שלא ידע לישב טעם דמוציא פרוטות. ומלשון הרב נראה דר"י חדא ועוד קאמר חדא דדרך תשמישו הוא. ועוד שאינו אלא כמוציא פרוטות ואין הכוונה לפרוטה ממש אלא פרוטות לשון איחור כמו ופרט כרמך כמ"ש הראב"ד כלומר כיון שהנקבים דקים המשקה שוהה לצאת ומתוך זה הוצרכו לפרש בתחלה שהנקבים דקים כמלא מחט. ומ"מ אינו מיושב פי' זה דמנ"ל הא דמועיל צירוף בנקבים להקל. והראב"ד בשם הערוך לא כתב שיש שם נקבים הרבה כמלא מחט. אלא שיש בו נקב למטה ולמעלה נקב רחב ממנו קצת וגם רש"י בעירובין דף ק"ד לא הזכיר שהנקבים הם כמלא מחט. ולדבריהם נראה שהנקב מלמטה הוא בכונס משקה ור"י מטמא משום שדרך תשמישו בכך והא דאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות היינו טעמא נמי דדרך תשמישו כמ"ש הראב"ד פרוטות שמוציא לפרקים פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשנותן האצבע מלמעלה אינו מוציא. ומיהו לכל הפירושים לא מתישב אמאי מטהר ראב"צ כיון שעשוי מתחלה לכך ובמ"ד גבי משפך מוכח דליכא דפליג בהאי וכה"ג אמרי' בכלי עץ שטהרתן במוציא רמון ואם עשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון טמאים כמ"ש הרמב"ם פ"ו דין ג'. וע' בפ' בתרא מ"ב גבי תרווד של זכוכית

מ"ז לא נטמאו כולם. ולא דמי להא דתנן בר"פ דמיטמאין מאחוריהן ומפרש הר"ש אם נגעה טומאה בחקק בית מושבו מאחוריו נטמא כולו וה"נ תוכו של זה הוי אחוריו של חבירו דשאני התם דאחוריו של הכלי משמש לכלי ג"כ לבית מושב ומביא לו הטומאה בתורת יד. אבל הכא אין זה משמש לזה וכל חד ככלי באפי נפשי' הוא. וניחא נמי הא דלקמן פיה מ"ג בית הפך ובית תבלין ובית הנר שבכירה מביאין טומאה לכירה במגע לר"מ: דהתם נמי כולהו לתשמיש הכירה עבידי וכיד דמי. ומיהו לא יתכן דאי כיד דמי באויר נמי מטמו. אלא נראה דהתם לאו כיד דמי דכל חד משמש לעצמו הכירה לתבשילין ואלו לשמן ולתבלין אלא כגב חלול חשיבי ולר"מ גב חלול מטמא מדרבנן במגע ולא באויר כמו חקק של אחורי הכלי להר"ש. ור"ש מטהר לגמרי דלית לי' הך סברא כלל אלא אין כלי חרס מיטמא מגבו כלל אפי' בחלול ומיטמאין מאחוריהן מפרש כפי' הרמב"ם שם ומתני' דהכא דתני לא נטמאו כולם היינו לר"מ באויר ולר"ש בין במגע ובין באויר. ומיהו לקמן כתבנו בע"א ועיקר: ריב"נ אומר חולקין. אבל לרבנן אין חולקין וכולו טמא ודווקא עוביו כולו טמא אבל פני הדופן האמצעי כל השטח שלצד הטהרה אפי' לרבנן טהור וכ"מ מדברי הר"ש והרב לקמן פכ"ה מ"ה. ונראה אפי' לריב"נ דוקא אם נטמא אחד במשקין מתוכו שנטמא עוביו מחמת תוכו הוא דחולקין את עוביו. אבל אם נטמא עוביו מחמת עצמו שנפלו משקין עליו כולו טמא דהכי תנן התם בפכ"ה לחכמים אין חולקין את הגביים כשנטמא מחמת עצמו אלא כשנטמ' מחמת תוכו חולקין שאם נטמא הרובע הוא ואחוריו טמאין וחצי הרובע ואחוריו טהורין. אבל נטמא באחוריו כל האחורים של זה ושל זה טמאין. ולפי סברא זו כ"ש דאין חולקין עובי הדופן עצמו כשנטמא מחמת עצמו דהא בנטמא מחמת תוכו ס"ל לרבנן דהתם דחולקין את האחורים והכא בעובי הדופן מחמרי טפי דאפי' נטמא מחמת תוכו אין חולקין והיינו ע"כ דעובי הדופן חמור טפי שאינו ניכר כ"כ אם משמש לזה או לזה כמו אחורים דהתם שניכרים שהם של שני כלים. והשתא לריב"נ נמי דפליג בנטמא מחמת תוכו י"ל דבנטמא מחמת עצמו מודה. אלא שהר"ש כתב כאן בפשיטות לריב"נ דה"ה אם נפלו משקין עליו חולקין וכ"כ הרא"ש ולא ידעתי מי הביאם לאוקמי לריב"נ כר"מ ולא כחכמים דהתם: אם יש לו לזביז עודף. הטעם כיון דהלזבז עודף כל שלפנים ממנו הוה תוכה של הטבלא וכל הכלים שבתוכה כחד תוך חשיבא דכולם תוכה של הטבלא הם ולא אמרי' השתא תוכו של זה הוה גבו של זה דכולם חד תוך נינהו. ולפ"ז מ"ש הרב לעיל בשל חרס דאם יש לה לזביז עודף כשנכנס שרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזביז וכ"ח מיטמא מאוירו. לא צריך לזה דבלאו טעמא דאויר נמי נטמאו כולם דתוכו של זה חשוב כתוכו של זה אלא קושטא דמילתא קאמר דאפי' קודם שבא לתוך הכלי הפנימי נטמא מיד כשנכנס באויר הלזבז

מ"ח ובית שקעו של נר. לפי פי' הרב נראה דהיינו שפופרת שהנר שקוע בו וקמ"ל דאע"פ שאינו מקבל אלא מקצתו חשוב קבול. דאע"ג דפשיטא לן דכלי קיבול הוה בכל שהו אפילו מקבל מרגליות או מחט. היינו אם ראוי לקבל החפץ כולו אבל אי אינו מקבל אלא מקצתו סד"א דאינו חשוב קיבול ואפי' ראוי לקבל מרגליות אחת כולה כיון שעשוי עיקרו