משנה אחרונה קפח

ליכא במינו וכה"ג איתא בש"ס בשבת דפ"ד ע"ב לחלק בזה. ומיהו אי נימא דשייך מדרס בכלי זכוכית איכא במינו טומאה דאורייתא ויש בזה מחלוקת שהרמב"ם כ' שיש מדרס בכלי זכוכית והר"ש בס"פ כ' שיש גורסין טמא וי"ג טהור ולק' נכתוב מזה בס"ד ומקבליהן טמאין: בין מתוכו ובין מגבו ודווקא במגע אבל לא באויר כ"כ הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ונ"ל הטעם דאע"ג דלשינוייא דרב אשי דלגמרי הוו ככלי חרס יש לנו לו' דאף באויר מטמו והא דלא חשוב להו לעיל רפ"ב בהדי כ"ח וכלי נתר משום דכלי זכוכית מטמו נמי מגבן הואיל ונראה תוכו כברו וכמ"ש התוס' מ"מ הואיל ולשינוייא קמא דדמו לכלי מתכת ע"כ לא מיטמו באויר. וכדמוכח מדברי התוס' ד"ה אלא מעתה וכמ"ש מהרש"א שם תפסינין סברא זו כשינוייא קמא דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכ"נ מלשון הרמב"ם בחבורו שאעפ"י שכתב שנראה תוכן כברן הזכיר ג"כ שדומין ככלי מתכת ואין מטמאין אלא במגע. אלא דקשיא לי דלפי דברי התוס' דסברא זו דשוינהו ככלי מתכת מהני להציל מטומאת אויר. א"כ ה"ה נמי דמהני דיהא להן טהרה במקוה. ומעיקרא דמסיק התם דאין להן טהרה במקוה ומתני' דאלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בפ"ט דמקוואות מ"ה היינו בניקבו והטיף לתוכן אבר כל זה היא מקמי דמשני דשוינהו ככלי מתכת אבל מדשני דככלי מתכת נינהו שפיר אתי' מתני' דמקוואות כמשמעה וכלי זכוכית יש להן טהרה במקוה. וא"כ אמאי פסק הרמב"ם שאין להן טהרה במקוה. דכי היכי דלענין טומאת אויר תופס סברת שינוייא קמא להקל לענין טבילה נמי הו"ל לתפוס להקל. ולא עוד אלא שכתב אח"כ דפשוטי כלי זכוכית מיטמאין במדרס מדבריהם והם דברים סותרין זא"ז דהא דבר שאין לו טהרה במקוה אין ראוי למדרס כמ"ש הרב ספכ"ד דמקיש משכבו לו. ומה"ט אמרי' אין מדרס בכ"ח אפי' מד"ס, וע' בהר"ש ס"פ: נשברו טהרו. בכ"ח לעיל בפ"ב לא תני האי לישנא נשברו טהרו אלא שבירתן היא טהרתן. ודקדק הרב שם דמשום שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה תני לשון זה שבירתן היא טהרתן וכ"כ הרא"ש שם וא"כ הכא דקתני נשברו טהרו משמע קצת דיש להן טהרה בטבילה וכמש"ל: חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה: לעיל בפ"ב פי' הרב דקמ"ל שאין חוזרין לטומאה ישנה ושם כתבנו מה שנ"ל מזה. ומיהו בכאן א"ש דסד"א דדמו לכלי מתכת כיון שיש להם תקנה אחר שבירתן לחזור ולעשות מהן כלים ויחזרו לטומאה ישנה כדאמר בפ"ק דשבת קמ"ל: הטבלה והאסקוטלא: השתא מפרש הא דאמרן פשוטיהן טהורים היינו אפי' עשויין בצורת כלי כמו הטבלא ואסקוטלא כיון שאין מקבלין טהורין. ואם יש להן לזבז טמאין היינו מקבליהן טמאין. ושולי קערה ואסקוטלא דטהורין. היינו נשברו טהרו דאמרן. קרטסן או שפן טמאין. היינו חזר ועשה מהן כלים דלעיל: שהתקינן לתשמיש: משמע דאפי' אינו מקפיד על מקום השבר שמזיק ודעתו להשתמש בו לא מהני. ולעיל ברפט"ז דתנן גמר שלא לשוף טמאה משמע מפי' הר"ש והרב דמהני ושם פי': שפן בשופין: מ"ש הרב תרגום הצריפין שופינא: פי' לעיל פי"ד מ"ה

מ"ב תרווד שהוא נותנו על השולחן אם מקבל וכו' נראה שהלשון מסורס והכוונה אם מקבל כ"ש כשהוא נותנו על השולחן טמא. והיינו שהתרווד עיקר תשמישו לקבל בשעה שאדם אוחזו בידו ונוטל בו המאכל או המשקה ונותנו לתוך פיו או מן הקדירה לקערה. אבל כשמניחו מידו על השולחן אינו עשוי לתשמיש ולא לקבל וס"ל לר"ע כיון דדרך תשמישו בכך חשוב כלי קבול אעפ"י שבפני עצמו אינו מקבל אלא ע"י יד האדם וריב"נ ס"ל כיון דבלא סיוע יד האדם אינו בר קיבול לא חשוב כלי קבול ונראה דריב"נ וראב"צ אמרו דבר אחד דבפ"ב מ"ו אשכחן נמי לראב"צ דפליג כה"ג בטיטרוס

מ"ג: כוס שנפגם רובו טהור נפגם בו שלש ברובו טהור. משמע דלא זו אף זו קתני דרישא איירי שנפגם רובו במקום אחד וסיפא אמר דאפילו בשלשה מקומות כשהם ברובו וכן פי' הראב"ד ולפ"ז צ"ע האי רוב אי רוב גובהה קאמר או רוב היקיפה. ונראה דת"ק ודאי רוב היקפה קאמר. דאיהו לא איכפת לי' אם מפזר רוב מים והיינו שנפגם רוב הקיפו אעפ"י שאינו מפזר רוב המים משום שמקום הפגם מסרט את הידים או את פיו בשעה ששותה ור"ש סבר ברוב גובהו שאז הוא מפזר רוב המים. והשתא י"ל דרישא כוס שנפגם רובו טהור אתאן לכ"ע שכך קבלו סתם נפגם רובו טהור. ופליגי בפירושה דת"ק סבר נפגם שלש וכו' דרוב הקיפו נמי טהור ור"ש סבר רוב מים אמרו והיינו רוב גובהה. וא"ש השתא לישנא דר"ש אם