משנה אחרונה קפו

הלהב. ומלפניו היוצא למטה מקום אחיזת היד וכ"כ הרא"ש שתי ידות יש לקרדום מלפניו ומלאחריו ע"כ: ר"י אומר טפח טהור. פי' הרב דטהור כל היד וכ"כ הר"ש והכי היא בתוספתא שהביא הר"ש בס"פ ר' יוסי אומר טפח מאחוריו טהור כולו. ויש לדקדק דהא ברפכ"ו ס"ל לר' יוסי דכל שהדיוט יכול להחזירו טמא וא"כ ה"נ כשיחתוך אותו טפח או כמלא אצבע ממנו חוזר היד להיות טמא והשתא נמי כשלא חתכו אמאי טהור הא הדיוט יכול לחותכו וי"ל דהתם דווקא שניטלו שנציו מטמא כיון שכבר הי' כלי עד שלא ניטלו וירד לטומאה טמא אף משניטלו. אבל הכא שמתחלתו לא נעשה יד הוה כלא נגמרה מלאכתו ואפי' הדיוט יכול לגומרו כל שלא נגמר אינו יורד לטומאה. ואע"ג דהתם בפכ"ו מ"ד גבי מנעל שעל האמום דר"א מטהר דהוה כלא נגמר מלאכתו וחכמים מטמאין שהדיוט יכול לשומטו. שאני התם דהשמטה מן האמום אינו מעיקר מלאכתו של מנעל וכיון שהמנעל עצמו אין בו חסרון מלאכה חשוב נגמרה מלאכתו ומ"מ הרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו דטפח טהור דהיתר מכשיעור טהור. אבל לשון המשנה משמע כפי' הר"ש והרב וכדמוכח בתוספתא

מ"ה יד הקרדום מלפניו. פי' במתני' דלעיל: שירי יד הפרגול: תיו"ט כ' שכן נקרא בלשון שירי כמו שירי הדרבן וחרחור דמתני' ז' ח'. ודבר תימה היא שזהו ראי' לסתור דהתם אדרבה שיריים ממש הן כדתנן פכ"ה מ"ב לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים ופי' הרב שם אם נשברו ונשאר כו' ונראה שהתיו"ט נמשך כאן אחר לשון הרב דלק' מ"ז דמשמע מדבריו דשירי דהתם לאו דווקא ובאמת אינו מיושב ועיקר כפירושו לעיל פכ"ה

מ"ו טפחיים. פי' הרב לפי שאוחז בשתי ידיו וכו' וה"נ אמרי' בפ"ט דחולין מ"ג כדי אחיזה היא שיעור שני טפחים וכ"מ בתוספתא כדפי' במ"ח וע' בתוס' פ' אלו טריפות דף מ"ד בד"ה כדי תפיסת יד

מ"ז שירי הדרבן. מדברי הרב כאן נראה דמפרש דשירי לאו דווקא דאפי' כשהמרדע שלם אין חשוב יד אלא הדרבן ארבעה והחרחור שבעה והיתר אינו מקבל טומאה וכשטת תיו"ט לעיל מ"ה ולא ידעתי מנין להם להוציא ל' שירי ממשמעו דנראה דדווקא בנשברו איירי שאם יש בשירים כשיעור הזה הוו כלי ועושין מעין מלאכתן ואם לא נשאר בהן אלא פחות מכן הוו כשברי כלים ואין מטמאין והיינו דא"ר מאיר לעיל פכ"ה מ"ב לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים ופי' הרב אם נשברו ונשאר וכו' וכפי' הרמב"ם שם ור' יהודה דהתם נמי לא שמעי' לי' דאית לי' שיעור שבעה וארבעה כשהם שלימים אלא לענין משקין כיון דחלוקין לאחורים ותוך ס"ל דחוץ לשבעה וארבעה הוה כאחורים. וא"כ לענין טומאה דאורייתא שאין בהן אחורים ותוך ר' יהודה נמי מודה שהחרחור והדרבן אפי' הן מאה אמה הכל חבור

מ"ח בש"א שבעה ובה"א שמונה. ונראה דלא פליגי אלא באתרייהו דב"ש דרכן לאחוז המגריפה ביד אחת ובאתרי' דב"ה דרכן לאחוז בשתי ידים הלכך בעו טפח יותר וכמ"ש הרב במ"ו. וכן משמע בתוספתא הביאה הר"ש דתני את שדרכו לאחוז ביד אחת כגון יד הקרדום טפח. ואת שאין דרכו לאחוז אלא בשתי ידיו כגון יד מגריפה טפחיים ע"כ. ואתאן כב"ה דטפחיים בעו מקום אחיזת ידים. וניחא השתא דלא תני הך פלוגתא בעדיות כיון דלדינא לא פליגי ובאתרא דנהוג בשתי ידים מודו ב"ש. וזה נוח יותר ממ"ש תיו"ט דהך לענין הזאה איתשל דלא שייך למי' הכי אלא במילי דלא שייכי אהדדי כמו חסרון בשדרה דפ"ב דאהלות דתלי' בי' טומאת אוהל וטריפות בהמה. בהא י"ל כי איתשל לענין טומאה איתשל. דבאותה שעה היו עוסקין בביהמ"ד בטומאת אוהל ולא בטריפות אבל הכא כיון דליכא הזאה בלא טומאה. חדא מילתא היא: ובתוספתא בתר דתני פלוגתא דב"ש וב"ה כי מתני' מסיים בה יתר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה בד"א בזמן שאינו עתיד לגוד אבל בזמן שעתיד לגוד חבור לטומאה ואינו חבור להזאה דר"מ ור' יהודא ר' יוסי אומר אף לא לטומאה. ונראה דהך בד"א לא קאי איתר מכאן דסמוך לי' דא"כ איפכא מבעי' לי': אלא ודאי ארישא קאי דהא דאמרי ב"ה עד שמנה הוי חבור ושל סיידין עשרה דאינהו סברי דמקום אחיזה בשתי ידים זה הוא בזמן שאינו עתיד לגוד. אבל כשעתיד לגוד שיעור טפח ממנו שדעתו לאחוז ביד אחת אותו הטפח אינו חבור למר להזאה ולמר אף לא לטומאה: אלא שצריך ליישב הא דאמר בתר הכי בתוספתא א"ר יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד. אני אמרתי להם אי אתם מודים בחוט של בנאים חמשים אמה שאם רצה לקיים יותר שהוא