משנה אחרונה קפה

דגזרו בהו מדרבנן ביתר מכשיעור. אבל בכולי' פרקין דידות בעלמא נינהו לא גזרו אלא שצריך ליישב דאי בכל הני דפרקין אפי' רצה לקיים טהור אמאי צריך למיתני לה בהדיא לק' במ"ג גבי חוט של בנאים יתר מכן רצה לקיים טהור הא בכולהו נמי טהור ומ"ש דתני לה התם טפי. ושמא חוט של בנאים סד"א מסברא דטמא דאיכא נמי בנינים גבוהים מאוד כמו תחתיים שניים ושלישים וצריך לחוט גדול וארוך הרבה להכי תני לה התם דאפ"ה טהור ומיהו בתוספתא ס"פ גבי יד מגריפה והביאה הר"ש שם איתא בהדיא דנומי הסדין והסודר והפליון והמעפורת יתר משיעורן אם רצה לקיים טמא. ולא ידעתי אי ס"ל לתנא דתוספתא דה"ה נמי בכל הידות הדין כן או דווקא בהני דחשיב ומ"מ הרמב"ם בחבורו לא כתב דין זה דתוספתא גבי נומי הסדין וכו' דרצה לקיים טמא ולא העתיק אלא לשון המשנה בכולם. ועוד כתבנו מזה בפ"ו מ"ג (ולשון הרמב"ם בחבורו פכ"א יתר על השיעורים האלו הנוגע בו טהור אעפ"י שהבגד טמא ואין צ"ל שאם נגעה טומאה ביתר שהבגד טהור ע"כ כתב לשון אין צ"ל בהא משום דיד להוציא מסתבר טפי מלהכניס דהכי אמר בר"פ העור והרוטב השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעי' ופי' זה בריש עוקצין)

מ"ב יתר מכאן חבור לטומאה: והרב כתב אינו חבור לא לטומאה וכו' נ"ל שמלת לא צ"ל אלא ואות א' נמחק בט"ס: חבור לטומאה ולא להזאה: פשטא דמתני' משמע דמיירי אפי' בלא רצה לקיים. דאי ברצה לקיים הו"ל למיתני בהדיא כדתני במ"ג ובס"פ. ומיהו בעתיד לקוצצו אין נראה דהוה חבור כלל דהא בפט"ו דאהלות מ"ח ובפ"י דמקוואות מ"ה פליגי בה ת"ק ור"י וקיי"ל כת"ק דלא הוי חבור כלל. וצ"ל דהתם בעתיד לגוד היינו שאמר בהדיא שרצה לגוד והכא בסתם דלא גלי דעתי' אם רצה לקיים או לגוד, ולמאי דפי' במתני' דלעיל דיש חילוק בין כלים המחוברין זה לזה ובין ידות המחוברין. י"ל דהכא אפי' עתיד לגוד הוי חיבור לטומאה ופלוגתא דת"ק ור"י התם בידות וכן משמע קצת בתוספתא דס"פ שהביא הר"ש דפליגי תנאי התם בעתיד לגוד דלר"מ ור"י הוי חיבור לטומאה ור' יוסי פליג נמי התם בלישני' דהכא דאף לא לטומאה והתם בידות ור' יהודה לטעמי' כדפליג במס' אהלות ובמקוואות ומתני' דהכא בכלים מודה ת"ק לר' יהודה. ור' יוסי אפילו בכלים פליג. ובהכי ניחא הא דתנן בפי"ב דפרה מ"ט הסלים שבקנתל והמטה כו' ושלל הכובסין ובגד שתפור בכלאים חבור לטומאה ואין חבור להזאה ולא פליג התם ר' יוסי. משום דהתם שיש בחיבורן צורך לשעה שהרי חברן בידים מודה ר"י דהוה חבור לטומאה אבל הכא אין לו צורך אפי' לשעה שהרי הוא לא חברן ועתיד לקוצצן. אבל אי רצה לקיים לא הוה פליג ר"י דרצה לקיים הוה כמו צריך אי לחיבור

מ"ג חוט המשקולת: ובספי"ג קורא לה מטוטלת: והני שנים עשר ושל חרשין שמנה עשר הם טפחים כ"כ הרמב"ם בחבורו ולישנא דמתני' הכי משמע דאלו אמות הם לשון נקבה והו"ל למיתני שתים עשרה ושמנה עשרה שכך לשון המקרא קערות כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר וגו'. וקצת קשה מ"ש גבי חוט המשקולת ושל חרשים דתני השיעור בטפחים ובשל בנאים תני באמה. וברישא נמי הו"ל למיתני משקולת שתי אמות ושל חרשין שלש דהא כל אמות שאמרו חכמים היא בת ששה טפחים כדלעיל פי"ז מ"ט: אם רצה לקיים טהור: בר"פ כתבנו דה"ה בכולהו שיעורי דפירקין טהורים ביתר אפי' רצה לקיים בר מיד מגריפה דס"פ. והא דתני לה הכא משום דס"ד דשל בנאים יהא טמא שיש כמה בנינים גבוהים הרבה וצריכין לחוט ארוך הרבה וכמו של סיידים וציירין קמ"ל. ונראה דהחילוק בין של בנאים לסיידין וציירין דהעופרת של בנאים הוא כבד הרבה יותר משל סיידין וציירין ולכך אין נוח להן בחוט ארוך שמכביד על הנושאו: טהור: הכא לא שייך למיתני אינו חבור כמו במתני' דלעיל דהתם כל חד הוה כלי באפי' נפשי' ומקבל טומאה אלא שאינו חבור לחברו וכשנטמא זה לא נטמא זה. והכא החוט באפי' נפשי' לא מקבל טומאה ובמקום דלא הוה חבור טהור לגמרי

מ"ד יד הקרדום מאחריו: פי' הרב מה שיוצא לאחר ידו ולק' גבי לפניו מפרש מה שבין ידו לברזל קרוי לפניו וכ"כ הר"ש. ואיני יכול לכוון פי' זה כיון דכולו יד אחד הוא האיך שייך בו שני שיעורים מלפניו ומלאחריו. הרי כשבא לחתוך ממנו ולקצרו ע"כ מאחריו חותך ומלפניו א"א אא"כ נוטל כל היד מן הברזל וא"כ לא שייך טהרה ביתר מכשיעור אלא מלאחריו ולפניו לא שייך יתר וא"כ למאי תני שיעור דלפניו. ונראה פי' הרמב"ם ז"ל דמאחריו היינו היוצא מן הנקב ולחוץ למעלה מן