משנה אחרונה קפד

בגדי' וסתם זקנה אינה מקפדת ואין מטפחת שלה עשוי' למושב. ומיהו אי ידעי' בזקנה שהיא מקפדת ומניחה המטפחת לישב עלי' פשיטא שגם היא טמאה מושב. ובכה"ג איירי הכא דאפי' של זקנה טמא. ולעיל איירי בסתם דלא ידעינין אי מיוחד למושב אמרי' של ילדה מסתמא טמאה ושל זקנה סתמא טהורה: העושה בגד מן החרם טהור: דאלו לא עשאו בגד אף החרם טמא כדתנן ספכ"ג כיון שעשוי לצוד בו כלי קיבול הוי וכלי קבול מ"מ טמא כדתנן פי"ז אפי' שפופרת הקש. אבל עשאו בגד דלאו כלי קבול היא וקיי"ל בפ' במה אשה דס"ד דאין בגד אלא טווי וארוג והלכך החרם שאינו אלא חוטין טהור: מן החרם וכפלו טמא: ויש לתמוה מ"ט דראב"י כיון שאינו טווי וארוג מאי טומאה שייך בי'. ונראה דמן החרם ומן הזוטו קאמר שסתם חרם יש בו זוטו ומכולו עשה בגד. וס"ל לראב"י דהואיל וכפלו ואין בשרו נראה חשוב יד לזוטו דמשמש לו לכסות בשרו. וחכמים סברי דהחרם שהוא רובו של הבגד אין נעשה יד למיעוט ודמי להא דאמר בפ' העור והרוטב אין בהמה נעשית יד לאבר א"נ דזוטו הוא דבר מועט ואין בו שלש ע"ש ומ"מ טמא כיון שארגו לשם כך והא מרבינין ארוג כ"ש לטומאה ברפכ"ז. ופליגי אי יש יד לפחות משלש ע"ש וכה"ג נמי פליגי אמוראי בר"פ העור והרוטב אי יש יד לפחות מכזית אע"ג דפחות מכזית חשוב לקבל טומאה. ומיהו לפי מה שפסק הרמב"ם ם שם דבהמה נעשית יד לאבר ויש יד לפחות מכזית. א"כ ה"נ הו"ל לפסוק הלכה כראב"י ולא פסקו כאן כראב"י. ובלא"ה קשה דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ונראה דטעמא דראב"י דאפי' אינו ארוג הא קיי"ל בפ"ג דעדיות כחכמים דכל הקליעות טמאות דקליעה הוה נמי כארוג והכא שכפלו ואין בשרו נראה לא גרע מקליעה וחכמים סברי דשאני קליעה דעביד מעשה ודמי לאורג אבל כפילה לא חשוב מעשה והלכך אין הלכה כראב"י דקליעה גופה נמי פליגי בה ואפי' לחכמים דמטמו משמע דדווקא קליעה וע' תיו"ט פ"ח דעירובין מ"י דלאו כללא היא לפסוק בכל דוכתא כראב"י

מ"י עד שיגמור את קורקורתה: בפכ"ז מ"ז מוכח דבגד כיון שארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה אעפ"י שלא נגמר כולו וכתבנו שם דהא דמוכח בכמה דוכתי דכל הכלים אין להם טומאה עד שיגמרם. היינו דווקא דגלי דעתי' בהדיא כמה רוצה לעשותו ברוחב או בגובה אבל בסתמא מיד שנעשה בו שיעור הראוי להיות כלי טמא מיד וקמ"ל הכא דבסבכה אע"ג דלא גלי דעתי' לא חשוב כלי בלא קורקורתה או בלא שפה סביב לפיה וה"נ משמע בפט"ז הא דאמר התם משיעשה דור אחד או שני דורין אפילו בסתם דלא חשוב כלי בבציר מהכי: את רוב השער: ולא אתפרש אם אינה מקבלת רוב שער של גדולה ומקבלת רוב של קטנה אי טמאה משום דחזי לקטנה או כל חדא בדידה משערין ומיהו הכא י"ל דבגדולה משערין דקטנות דרכן לילך בגילוי שער עד שלא נישאת כדאמר פ"ב דכתובות יוצאות בהינומא וראשה פרוע. אבל לעיל פי"ד מ"ו במראה שנשברה דקתני אם אין מראה את רוב הפנים טהורה צ"ע אי מראה של קטנה ולא של גדולה מה דינו

פכ"ט מ"א גומי הסדין: כל הפרק בידות איירי עד כמה היא שיעור היד של כל כלי לטומאה ולהזאה ומ"ש הרב שאם נגע שרץ. ה"ה לכל הטומאות ודנקט שרץ משום דקרא דמרבי ידות בשרץ כתיב וטמאים יהיו לכם כמ"ש הרב לעיל פ"ה מ"ב. שש אצבעות של אפקרסין עשר: וכתב הרב דיתר מכשיעור אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה ע"כ. ולעיל בפ"ה מ"ב כתב דאמרי' בת"כ יכול שאני מרבה יתר מכשיעור ת"ל טמאים הם ע"כ. ומשמע ודאי דיתר מכשיעור אפי' רצה לקיים טהור דהא קרא לא מפליג והא דתנן בס"פ יתר מכן אם רצה לקיים טמא היינו מדרבנן ולטומאה ולא להזאה. ודווקא התם ביד מגריפה אם רצה לקיים טמא מדרבנן. אבל בכל השיעורים של שאר כלים דכולי' פרקין אפי' רצה לקיים טהור מדלא תני לי' אלא התם דטמא מכלל דבכולהו טהור. ואע"ג דבכמה דוכתי מוכח דכל חיבור אפי' שאין בו צורך הוי חבור מדרבנן כדפי' בפי"ט ובכמה דוכתי י"ל דהיינו בשני כלים המחוברין זה לזה דהואיל ותרווייהו חזו לקבולי טומאה אם נגעה טומאה בעצמו גזרו חכמים במחוברין שיטמא בטומאת חבירו אבל ידות שאינם כלים כמו נימין וכה"ג דבאפי נפשייהו לא חזו לטומאה. כשאין בהן צורך לכלי לא גזרו בהו אפי' מדרבנן וכן משמע מדקתני במתני' דלק' יתר מכאן חבור לטומאה ולא להזאה. ובכולי פרקין לא תני הכי ומשמע דבכולהו אפי' לטומאה לא הוה חבור וכמ"ש הרב במתני' דהכא. והיינו כדפי' דבמתני' דלק' איירי בכלים המחוברין זה לזה