משנה אחרונה קפ

והמטלית טהורה:

סתמא כר' יוסי דפכ"ז מ"ט ומ"י דאי כר"מ המטלית לעולם מטמא אחד ופוסלת אחד מחמת מגע שנגעה בעצמה ומיהו קודם שהפרישה המטלית טמאה לכ"ע כמו הקופה שהמחובר לטמא טמא כמותו:

טליי' על הבגד מטמא שנים וכו':

הרב מפרש מטמא שנים מטעם מגע מדרס עד שלא פירש דומיא דקופה דמטמא אחד מטעם מגע. ה"נ בגד מטמא שנים מטעם מגע אלא דבקופה חשוב כפירש מן המדרס שכבר בטלה המטלית ממדרס ובבגד לא בטלה וחשוב הבגד נוגע עד שלא פירש וכ"כ הר"ש. אבל מלשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו נראה שמפרש טומאת שנים דבגד לאו משום מגע עד שלא פירש. דלא חשוב אב גמור אלא לענין אוכלין ומשקין וכלי שטף אבל אינו מטמא אדם וכ"ח כדתנן רפ"ה דזבים. אבל הכא הבגד הוי אב גמור לטמא אדם וכ"ח דכיון שחברה למטלית הרי טמאה כטומאת המטלית ממש. וכאותה ששנינו גבי מטה ומוזרן בפי"ט מ"ה וכן דקדק הרב משנה למלך פ"ו מה' משכב מלשון הרמב"ם. וכתב עוד שהר"ש ז"ל לא ניחא לי' לפרש דהבגד הוי אב גמור לטמא אדם וכלים כמו המטלית. וכסברת הרמב"ם. דא"כ לא הו"ל למיתני לשון מטמא שנים או מטמא אחד אלא במקום שמטמא שנים הו"ל למיתני מדרס. וכשמטמא אחד הו"ל למיתני מגע מדרס שלשון זה רגיל במס' כלים. אבל מטמא שנים ומטמא אחד רג"ל במס' זבים גבי מי שאינו אב גמור אלא לענין אוכלין כמו נוגע באב עד שלא פירש וכו' עכ"ד. ואין זה נוח לפע"ד דאכתי מתני' גופה קשיא אמאי נקט לשון מטמא שנים ולא נקט מדרס כיון דמדינא אב גמור הוא בחבורו. ועוד דלאו כללא היא לו' דכל היכי דתני מטמא שנים אינו אב גמור אלא לאוכלין. דהא בפי"ט מ"ד קתני נישא הזב על המטה ועל המוזרן מטמא שנים כו' והתם אב גמור הוא לכ"ע. אבל כאן נ"ל עיקר דהרמב"ם והר"ש לא פליגי לענין דינא. אלא שהרמב"ם משמע לי' טלאה דכולה מתני' שהכלי צריך לטלאי כגון שנקרע הבגד או הקופה וטלאה במקום הקרע. דכיון שהבגד צריך לטלאי חשוב הטלאי חלק מן הבגד וכגוף אחד חשיבי והלכך הבגד טמא בטומאת הטלאי ממש. והר"ש משמע לי' טלאה אפילו כשאין הכלי צריך לטלאי ובכה"ג אינו חבור מדאורייתא ואינו אלא כנגיעה והוה כנוגע באב עד שלא פירש. וחילוק זה מוכרח בכמה דוכתי כמו שביארנו בפי"ט ובשאר דוכתי. ונראה עוד דהר"ש ז"ל מתני' קשיתי' דאם נפרש טומאת שנים של הבגד דהוי אב גמור ונמצא שהמטלית מביא טומאה על הבגד יקשה הא תנן בספכ"ד במתני' דשלש קופות מטלית קטנה שטליי' על הגדולה הולכין אחר הגדולה ומשמע דלעולם הקטנה בטלה לגבי הגדולה ואם הגדולה טהורה והקטנה טמאה בטלה הקטנה וטהורה גם היא וכמ"ש שם הראב"ד בהשגו' שכ"מ בתוספתא וא"כ הכא דסתם קופה ובגד גדולים מן המטלית והיכי אמרי' שהמטלית מביאה טומאה על הכלי אדרבה הא אית לן למי' איפכא שהבגד מטהר את המטלית. לכך הוכרח הר"ש לפרש דאין ה"נ דאין המטלית מביאה הטומאה על הבגד אלא שהבגד מצד מגעו במטלית טמא. ולפ"ז צריך יישוב לשיטת הרמב"ם אמאי המטלית מביאה טומאה הא הולכין אחר הגדולה. וגם לשיטת הר"ש לא מתיישב הא דקתני הפרישה מן הבגד המטלית מטמאה שנים. ואמאי מטמאה שנים כיון שבטלה כבר לגבי הגדולה גם לאחר שהפרישה אין לה טומאה כדאמרי' ברישא גבי קופה ולכך נראה דההיא דהולכין אחר הגדולה משום דהגדולה מבטלת קיבולה של הקטנה וכדפי' התם טעמא דכולהו. וא"כ היכי דלא שייך ה"ט כהך דהכא עיקר הטומאה תלי שאם הם צריכים זה לזה כגון אם הטלאי מתקנת הבגד שנתנה על מקום הקרע כדפי'. חשיבי תרווייהו כגוף אחד וכשהאחד טמא טמא גם השני מחמת חבורו:

והרמב"ם משמע לי' טלאי דמתני' מסתמא שצריך לה ולהכי טמא הבגד אב גמור כמו המטלית. והר"ש שכתב שאינו אב גמור אלא לאוכלין ומשקין מילתא דפסיקא נקט דאפי' אי מיירי מתני' כשאין הבגד צריך לטלאי מ"מ טמא מיהת טומאת אב מחמת מגעו עד שלא פירש. ומיהו נראה דמתני' ודאי מיירי שהבגד צריך לטלאי דומיא דרישא בקופה דאמרינין שאפי' הפרישה מן הקופה המטלית טהורה משום דהוי כדופן של הקופה וזה לא שייך אלא כשהקופה צריכה לה. וא"ת אי הקופה צריכה למטלית אמאי אמרי' דבטלה המטלית לקופה וטהורה אדרבה נימא דטמאה הקופה כמו המטלית. לאו קושיא היא דכיון דהקופה לאו בת מדרס היא ואפי' שכב עלי' הזב לא שייך בה מדרס וכ"ש דאין לה טומאה מחמת המטלית. אבל הבגד הואיל וראוי למדרס כשמחובר למטלית הוי כנטמא הבגד עצמו במדרס:

וכן הטולה על השק או על העור:

צ"ע דלעיל פכ"ז מ"ג פי' הרב דבגד ועור לעולם לא