משנה אחרונה יז

תשמיש קבוע הוא דכל הלוקחים דרכן להריח. וריב"ב סבר דלא אזלינין בתר רוב תשמישו ואפי' אינו עשוי להיות מטהו על צדו אלא לשם מדה טמא. ונראה שהר"ש ז"ל שלא פי' כן אזיל לטעמי' דמפרש בר"פ דכ"ח מיטמאין מאחוריהן היינו בחקק בית מושב אע"ג דאין רוב תשמישו בתוך זה טמא מדרבנן וא"כ ה"כ אם עשוי למדה לא הוה מטהר ר"ע לגמרי אבל לפי' הרמב"ם שם דלית לי' הך סברא דחקק שבאחוריו שייך בי' טומאה א"ש כדפי'

מ"ה כיסוי כדי יין וכו'. כתב הרב וכל הכסויין טהורין שכל המשמש כסוי בכ"ח טהור ע"כ. וכ"ה בתוספתא. הא דנקט בכ"ח לאו דוקא דבכלי עץ נמי הכיסויין טהורים דכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי כלים כמ"ש הרב בספט"ז וכ"כ הר"ש. אלא דתנא בכ"ח קאי וכדפי' כה"ג במ"ג. אבל הרמב"ם מפרש הך דחפויי כלים לכלים המצופין כההיא דפי"א מ"ג ומ"ו וכ"כ בהדי' בחבורו פ"ד דין ד'. אבל הכיסויין אם משמשין בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמאין בכלי עץ כמ"ש שם ברפ"ד. ומ"ש הרב הטעם דכיסוי טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידי' הוא וכ"כ הר"ש. ונראה דמהכא ילפי' נמי הא דאמרן לעיל במ"ג שכל שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שיש לו בית קבול טהור דלא חשוב תוכו. אלא שצ"ע לשיטת הר"ש בר"פ דמיטמאין מאחוריהן היינו דחקק שבאחוריהן אע"ג דלא הוי תוך גמור דאורייתא ליטמא מאויר מ"מ מטמא במגע תוכו. וא"כ הכא בכסויין נמי נימא הכי ואמאי תני טהורין סתמא. ואין לחלק דחקק שבאחוריו עשוי לקבלה לפרקים טפי מכיסוין שאינם עשוין כלל לקבלה אלא לכיסוי ואין ה"נ דהכסוין אם עשוין לקבל בהן לפרקים טמאין והיינו נמי דקתני אם התקינו לתשמיש טמאין דלפ"ז צריך לחלק בהך דהתקינו לתשמיש שאם ייחדן לתשמיש קבוע טמאין מדאורייתא באויר ובמגע ואם אינו קבוע אלא לפרקים לא מיטמו אלא במגע מדרבנן וא"כ כל זה הי' להם להמפרשים לפרש ולא לסתום ואפשר דכיסויין דמתני' מיירי שאין מחוברים לכלי. ולא גזרו בתוך שאינו קבוע אלא כשמחובר לכלי דמיחלף בתוכו של הכלי אלא שגם חילוק זה לא נמצא בשום מקום. ונראה מכאן דהעיקר כשיטת הרמב"ם דתוך דאחוריו לא חשוב תוך כלל וכגבו חשוב ולא מיטמא כלל וה"נ מוכח במתני' דלעיל וכדפי' שם:

והניירות פי' הרב שמכסין בהם פי הצלוחית ע"כ סתם נייר אינו מקבל טומאה כדתנן פ"י דפרה מ"ו. ופ"ה דזבים מ"ה וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ב מה"כ. ומיהו מתניתין דהכא בכיסויין שיש להן בית קבול איירי ואפ"ה טהורין מפני שאין עשוין לקבלה אלא לכסויי ונייר נמי כשיש לו בית קבול טמא כדלקמן פי"ז מט"ו והכא שעשוי לכסוי טהור ובחנם נדחק תיו"ט בזה. ומה שמדמה נייר למחצלת לא יתכן כלל דמחצלת אינו טמא אלא משום דחזי למדרס ונייר לא חזי:

ואם התקינו לתשמיש טמאים. פי' בין שבשעת עשייתו חשב עליו לשם תשמיש ג"כ טמא או אפי' אחר שייחדו לכסוי חשב עליו לתשמיש יורד לידי טומאה במחשבה:

כסוי הלפס. נראה דקמ"ל דסתם כסוי הלפס כל שאינו נקוב ואין לו חדוד א"צ התקינו לתשמיש דסתמו עומד לסנן בו את הירק דאורחי' בהכי. ומיהו מה שפי' הרב לסנן לתוכו את הירק היינו שנותנין בתוכו הירק להסתנן וכ"כ הר"ש והרא"ש וכ"מ מפי' הרמב"ם. וצ"ע דא"כ אפי' הוא נקוב אמאי טהור אדרבה דרך הנקב המים יוצאים ומסתננים יפה. אבל לשון המשנה שמסננת לתוכו משמע שמסננת המים לתוך הכיסוי והירק נשאר באילפס וא"ש. ובהכי מיושב נמי הא דפליגי ת"ק וראב"צ. דתרווייהו מודו דחזי בין לסנן לתוכו ובין להפוך עליו את הרונקי. אלא דת"ק ס"ל סתמו הוא עשוי לסנן לתוכו והוא עיקר עשייתו לכך והשני תשמיש עראי הוא. והילכך הוה הכיסוי כלי המיוחד למשקין שמסננת המים לתוכו וטהרתו כשניקב בכונס משקה וראב"צ סבר דעשוי הוא לשניהם והוה כמיוחד לאוכלין ולמשקין וטהרתו במוציא זיתים כדלקמן רפ"ג וכ"מ מדברי הרמב"ם בחבורו פי"ח שלא העתיק אל טעם הת"ק לבד משמע דפליגי אלא שהוא גורס שמצננת לתוכו את היד נראה ג"כ שנותנים מים צוננים בתוכו והוי עשוי למשקין

מ"ו גיסטרא. פי' הרב שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי ע"כ כלומר עיקר גיסטרא נקרא על שם זה ומיהו לענין דינא אפי' נטלו אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג. וקמ"ל הכא דהא דשייך טומאה בגיסטרא דווקא כשהי' כלי מתחלתו ונעשה גיסטרא אבל גיסטרא מתחלתו לא: טיטרוס. כ' הרב שיש בה נקבים דקים הרבה מלמטה כמלא מחט וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש ובסמוך כתבו שנקוב בכונס משקה. ומלא מחט אין נקב קטן ממנו והאיך הוא בכונס משקה שהוא גדול ממוציא משקה ועוד דבמתני' קתני שהוא כמוציא פרוטות והוא גדול אף מכונס משקה כדמוכח בפ"ג מ"ב. ונראה בכוונתם