משנה אחרונה קעח

והשתא מטפחות ספרים דהכא ליכא לאוקמי דאזמני' וכרכו ג"כ על הספר דבכה"ג ליכא מאן דמטמא אפי' אין מצויירות כיון שיחדן לספר ואסורין בכל תשמיש לא חשיבי כלי מעשה. וליכא לאוקמי נמי באזמני' לחוד ולא כרך בו הספר. דא"כ לב"ש דמטהר אפי' אין מצויירות ס"ל הזמנה מילתא היא ולב"ה ע"כ הזמנה לאו מילתא היא, וא"כ אביי דאמר כב"ש וע"כ צ"ל דמתני' איירי דלא אזמני' אלא כרכו לספרים וטעמא דב"ש כיון דלא אזמני' חזי לתשמיש כדאמרי' צר בי' ולא אזמני' שרי. וב"ה מטמו במצויירות כיון שציירן מוכיח דלספרים הוא שאין דרך לצייר אלא לשם ספר והוי הציור הזמנה ור"ג ס"ל דספר לא דמי לתפילין דבספר אפי' צר בי' לחוד אסור כיון שאסור לאחוז הספר בלא מטפחת כדאמרי' בפ"ק דשבת האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ודאי אין עתיד ליטלו מן הספר לתשמיש אחר. ומתני' דלעיל פכ"ד מי"ד דמטפחות ספרים טמאות טמא מת באינם מצויירות וכב"ה. והתם נמי בצר בי' ולא אזמני' והא דממדרס טהורין היינו בעודן כרוכין על הספר דחזו לשאר תשמישים למיצר בי' זוזי וכה"ג ואין ראויין למדרס שאסור לישב על הספר. ומיהו נראה דוחק לפרש מתני' בלא אזמני' דמטפחות ספרים משמע שמיוחדין לספרים. ועוד דמתני' דלקמן מוכח דאפי' אזמני' וצר בי' אינו כשינוי מעשה לענין שאר טומאות אלא ממדרס והכא משמע סתמא בשאר טומאות פליגי. ולכך נראה דאפי' באזמני' וצר בי' פליגי ופלוגתייהו בהא דקיי"ל דהכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה לעיל ספכ"ה שיש לפרש בזה שני טעמים. אי משום דשינוי מעשה שאחר הטומאה הוי פנים חדשות ואין זה כלי ראשון שנטמא או שראוי לקבל טומאה א"נ דכל דלא שינה צורתו עביד דמימלך כמו טבעת אדם שחשב עליו לבהמה אין עולה מטומאתי במחשבה דילמא מימלך בתר שעתא והדר מייחד לי' לאדם. אבל משעשה בו מעשה תו לא מימלך, ובהא פליגי דב"ש סברי דטעמא משום פנים חדשות והכא אפי' מצויירות היינו שנעשה כך מתחלת אריגתן ומשנעשו לא נשתנו מעולם ואין כאן שינוי מעשה ואפי' שאסור להשתמש בהן שום תשמיש אין זה מציל מן הטומאה כיון שהכלי מצד עצמו ראוי ואין בו שינוי לטהרה. וב"ה סברי דשינוי מעשה משום דילמא מימלך הוא. והלכך כשאין מצויירות איכא למיחש דילמא מימלך ומיתשל על ההקדש או פריק לי' וראוי לתשמיש אחר. אבל מצויירות שבתחלת אריגתן עשאן מצויירין לספר תו לא מימלך ור"ג סבר דבמידי דהקדש לא חיישי' דמימלך דבדיל מיני'. ונראה דלא פליגי אלא לענין שאר טומאות אבל ממדרס לכ"ע בין מצויירות ובין שאין מצויירות טהורות וכדתנן פכ"ד מי"ד ובמתני' דבסמוך

מ"ה ונתנו על הספר טהור מן המדרס. פי' הרב שיחדו לספר וכרכו עליו והכי מוקי לה בפ' נגמר הדין דאי לא כרכו הזמנה לחודא לאו מילתא היא. ומשמע מיהת דביחדו וכרך עליו הוה כשינוי מעשה ולכך טהור ממדרס. וכ"נ מדברי הר"ש וצ"ע דא"כ אמאי טמא טמא מת. והא שינוי מעשה מהני לטהר מכל הטומאות ונראה דמשום איסור תשמיש לא הוה כשינוי מעשה וכ"כ מדברי התוס' פ' נגמר הדין אי משום דשינוי מעשה ניכר בעינין אי משום דחיישינין דילמא מימלך כדפי' במתני' דלעיל וה"נ שייך דילמא מימלך ופריק ליה מן ההקדש או מיתשל עליו. ומ"מ מן המדרס טהור כיון דכל טומאת מדרס אינו אא"כ ע"י יחיד שצריך שיהא מיוחד למדרס. וזה שהוא הקדש אינו מיוחד וטהור ממדרס והכא ליכא למי' דילמא מימלך. דגבי מדרס בתר השתא אזלינין והרי עכשיו אינו מיוחד לכך. דאל"כ בכל מדרס נמי טמא אפי' אינו מיוחד טמא דילמא מימלך ומייחד לי' אלא ודאי בתר השתא אזלי' וכיון שאינו מיוחד עכשיו אפי' בלא שינוי מעשה בטל הייחוד וה"נ פי' לעיל פכ"ז מי"א. אלא דקצת קשה לפ"ז הא דמוקי לה בגמ' דנתנתו וכרכתו ומשמע לפ"ז דיחוד למדרס לא מהני אלא בכה"ג וזה לא מצינו בשום מקום וע' בתוס' פ' נגמר הדין. וצ"ע שהרמב"ם בחבורו פכ"ב העתיק משנתינו כלשונה ולא פירש דדווקא נתנתו וכרכתו. ואפשר שסובר כמ"ש הר"ש דבש"ס הגירסא נתנתו לספר אבל אי גרסי' על הספר ממילא משמע כרכתו. ובדברי הרמב"ם כתב על הספר. ומ"מ אינו מיושב דאכתי איכא למיטעי דכרכתו בלא הזמנה: אבל טמא טמא מת. כך גירסת הספרים וכן העתיק הרמב"ם. ובפ' נגמר הדין הגירסא אבל טמא מגע מדרס כדלעיל פכ"ז מ"ט: ולפ"ז אתיא כת"ק דר"י דהתם. ומדברי הרמב"ם בפירושו ג"כ מוכח כגירסת הספר שכתב כפה שהיא טמאה מדרס היינו שראוי' למדרס ולא שנטמאה. ונראה משום שגירסתו אבל טמאה טמא מת ואי בנטמאה הו"ל למיתני אבל טמאה מגע מדרס וכן דקדקו הר"ש והרב לעיל פ"כ