משנה אחרונה קעג

אוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לכביצה לטמא כקל שבשניהם ע"כ וע"כ שהי' תחלה כביצה ונתמעט ותניא נמי בת"כ והביאוהו התוס' בפ' כל שעה דל"ג והביאו ג"כ הר"ש פ"ב דט"י ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ע"כ ומכאן הוכיחו התוס' שם דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה עיי"ש ומ"מ שמעי' בהדיא דאין אוכל נטהר בשבירתו ועיין פ"ג דטהרות מ"ד ונראה דהרב משנה למלך סובר דכל הני איכא למידחי דמדרבנן לא פקע טומאתו דהא מדרבנן לכ"ע מקבל טומאה בכל שהו כמ"ש תיו"ט רפ"ב דטהרות וקרא דת"כ אסמכתא להכי אתי עלה מתרומה. שנתמעט טהור: דוקא בטומאת מגע אבל בנגעים אפי' נתמעט משלש לא פרחה טומאתו כדתנן ספי"א דנגעים המוחלט שקצצו ועשאו מוכין טמא והטעם פי' שם

מ"ט אבל טמא מגע מדרס: לעיל בפ"כ תני אבל טמאה טמא מת דהתם לענין שתקבל טומאה להבא איירי ואומר שאינה ראוי' עוד למדרס אבל ראוי' למת. והכא איירי אם נשאר עליה שום טומאה מחמת מדרס הראשון ות"ק ס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא ויש עליו טומאת מגע שנגע בעצמו בהיותו מדרס ור' יוסי ס"ל דבית הסתרים לא מטמא אמר וכי באיזה מדרס נגע שזה שנגע בעצמו לאו מגע היא. אלא א"כ נגע בו הזב וכו' כלו' אי אתה יכול למצוא בו מגע מלשעבר אא"כ בשעה שנעשה מדרס הי' בו ג"כ מגע עם המדרס שדרס עליו הזב ברגלו יחף או שקדם בו מגע למדרס והשתא אעפ"י שהמדרס בטל המגע לא בטל והכי איתא בהדיא בפ' הקומץ רבה דף כ"ד וכן פירש"י ותוס' בפ' בהמה המקשה דע"ב אמתני' דלק' דזה שא"ר יוסי אא"כ נגע בו הזב היינו קודם שנעשה וילון ודלא כמ"ש הרב כאן אא"כ נגע בו הזב אחר שנעשה וילון וכ"כ הרמב"ם. ואינו מיושב דא"כ מאי למימרא. ועוד דכולה מתני' לענין טומאה דלשעבר איירי. וכבר תמה הרב משנה למלך ג"כ בזה

מ"י שלשה ע"ש שנחלק: פלוגתא דהכא נמי כדלעיל דת"ק ס"ל דטמא מגע מחמת המדרס דלשעבר בין נגע בו הזב מתחלה בשעת המדרס או לא נגע בו מ"מ הבגד נגע בעצמו ומגע בית הסתרים מטמא ור"י סבר דבית הסתרים לא מטמא ואינו טמא מגע אא"כ נגע בו הזב מתחלה. ונ"ל דצריך למיתני תרווייהו דפליגי בסדין ובשלשה ע"ש שנחלק דאי תני סדין הו"א התם קאמר ת"ק דטמא משום בית הסתרים הואיל ויש במקצת ממנו שיעור לטמא וחשיב חוט זה שנוגע בשאר הבגד לקבל טומאת מגע מחביריו שיש בשאר שיעור שלשה ע"ש וה"ז נוגע במדרס אבל שלשה ע"ש שנחלק אפי' מגע בית הסתרים הוה מגע הא ליכא שיעורא במקצת לטמא חברו קמ"ל דבהא נמי מטמא ת"ק דכל זמן שהוא מחובר חשוב מקצתו ככולו שגוף אחד הוא. ואי איתמר בהך הו"א דר' יוסי נמי ס"ל דבית הסתרים הוי מגע והכא פליג משום דליכא שיעור במקצתו קמ"ל דבסדין נמי פליג: אבל טמא מגע מדרס. ולעיל במ"ז דקתני נטל חוט אחד מתחלתו ואח"כ השלים טמא מגע מדרס אתאן כת"ק דהכא כמ"ש הר"ש והרב שם. והקשו מזה על הרמב"ם בחבורו שפסק בהך דהכא כר' יוסי ופסק נמי לההיא דלעיל ונדחק בזה התוי"ט ואין בדבריו די יישוב וגם הרב משנה למלך הניחו בקושיא ולע"ד מעיקרא ל"ק דהכא הא לא פליגי אלא אם לא נגע בו הזב מתחלה בשעת מדרס שאם נגע אף ר"י מודה דטמא מגע כדקאמר אא"כ נגע בו הזב. ומתני' דלעיל כולה בנגע בו הזב מתחלה איירי והתם לא אתי למי' אלא שהבגד שהשלים אח"כ טמא כמותו ולא איירי התם בפלוגתייהו כלל. וכדפי' התם

מי"א שלשה ע"ש באשפות: עיקרי דינים הללו הם מהא דאמרי' בפ' במה מדליקין דכ"ו דתניא בגד אין לי אלא בגד שלש ע"ש מנין ת"ל והבגד ושלשה ע"ש אתי בק"ו משתי וערב. ורבא מייתי שלשה ע"ש בשאר בגדים מדכתיב בשרצים או בגד ומוכח התם דבגד משמע בגד שלם דווקא אי לאו ריבוייא דוהבגד ואו בגד והשתא מוקמי' רבוייא דווקא בבריא וצורר מלח דמסתבר טפי דדמי לבגד שלם שחשוב הרבה. ואפי' לאביי דלית לי' ריבוייא לשלשה ע"ש ומק"ו מש"ו יליף. ע"כ כמי מוקמי' דוקא בשלשה ע"ש שהוא בריא וחזק כדאמר התם דחזי לעניים ולעשירים. ואם אינו בריא וצורר מלח מדאורייתא טהור דלהא ליכא ריבוייא ומדאורייתא אין חילוק בין באשפה ובין בבית אלא דבבית גזרו רבנן דטמא בחד בבריא או צורר גזירה משום בריא וצורר ובאשפה דלא שכיח לא גזרו בה. ובהכי ניחא הא דתני אלו ואלו מתכוונין להקל ואמאי מקילי ואטו בריא וצורר מלח כתיב. אלא משום דדומיא