משנה אחרונה קסט

עלה מיהת שם כלי פשוט דלמדרס בעינין כלי כדפי' התם והך דהכא מיירי בבלויי נפה כלו' שבלו ונקרעו במקצת אבל עדיין ראוי למלאכתן לפרקים בדוחק ומשום דתני לעיל פלוגתייהו דר"ש וחכמים במקצע מן הכלי דס"ל לר"ש דעביד דמימלך ולחכמים כשעשה מעשה בידים לא אמרי' דמימלך והדר תני הך דר"ע מטמא אפי' במחשבה שחשב על כלים בלויים לייחדן לישיבה דס"ל דמחשבה מהני כיון שבלו ולא קיימי למלאכה הוו כחתיכת מפץ או עור דבמחשבה מהני להו יחוד למדרס אי אית בהו כשיעור. וחכמים מטהרין דאכתי שם כלי עלייהו אע"ג דבלו מימלך ומתקן להו למלאכתן וכל דמימלך אין מחשבה מטמאתן. והא דאמרי עד שיקצע לאו שיחתוך במדה כמקצע דלעיל דהכא אם חתכן אפי' שלא במדה מהני דכל דעביד מעשה ומחריב להו תו לא מימלך. אלא אורחא דמילתא דמתקנן במדה:

כסא של קטן שיש לו רגלים:

דבלא רגלים אין שם כלי עלי' ולמדרס בעינין כלי כמ"ש הרב פ"כ מ"ג. ונ"ל דהא דתנן ספ"ב דביצה עגלה של קטן טמאה מדרס נמי בכה"ג איירי שאינה גבוה כדרך שאר עגלות ולא חזיא לגדול ומ"מ כיון דחזיא לקטן טמאה והתם לא צריך למיתני שיש לה אופנים וגלגלים כדרך העגלה דפשיטא דבלא אופנים לא מיקרי עגלה ולא הבנתי מאי קשיא להו להתוס' שם דמאי קמ"ל פשיטא כשמיוחדת לישיבת הקטן טמאה עיי"ש והרי מתני' דהכא בכסא נמי מיוחדת לישיבה ואפ"ה צריך למיתני כיון דלא חזיא לגדול. ואפשר דס"ל להתוס' דכסא נמי לגופה לא צריכא ולא תני לה אלא משום סיפא חלוק של קטן דפליגי בה ובכסא כ"ע מודו וכמו שנפרש בסמוך בס"ד:

וחכמים אומרים עד שיהא בו כשיעור:

פי' הרב שלשה ע"ש כשיעור המדרס וכ"כ הרמב"ם וכ"מ בהר"ש והרא"ש. ונראה דלא ניחא להו לפרש כשיעור שלש ע"ש למת. דאין עושין חלוק כזה קטן מאד ולא חזי למידי וכ"ש לר"א דמטמא בכל שהו ואי היינו בפחות משלש אין שם חלוק עליו ולכך הוצרכו לפרש לענין מדרס ואע"ג דחלוק אין עשוי למשכב ולמושב ועיקרו אינו אלא לכסות בשר ערוה או לחמם הגוף מ"מ כיון שדרך לשכב ולישב עליו הרי הוא משמש שכיבה עם מלאכתו כמו תיבה שפתחה מצדה. אבל לא ידעתי ליישב משנתינו לפי פי' זה מ"ט דחכמים דמטהרי הכא בכל שהו ולעיל בכסא של קטן לכ"ע טמא אעפ"י שאין גבוה טפח ולא חזי לגדול. ועוד דחלוק שעשאו בכוונה לקטן היינו מקצע דלעיל ובמקצע לאחיזה אשכחן דטמא בכל שהו כדתניא בתוספתא ובספ"ד דמעילה וא"כ למה יגרע חלוק של קטן דהא חזי לקטן. ואין לפרש דמיירי דלא חזי לקטן דא"כ מ"ט דר"א. ועוד דאמאי אמרו עד שיהא בו כשיעור עד שיהא ראוי לקטן מבעי' להו. ועוד דמסתמא עושין שיהא ראוי לקטן וא"כ מ"ט דחכמים. ואי לאו דברי המפרשים ז"ל יש מקום לפרש דבשיעור שלש על שלש פליגי ואעפ"י שאין עושין חלוק קטן כזה י"ל דמיירי בחלוק שעושין לגיד בשעת המילה כדתנן פי"ט דשבת ואין עושין לה חלוק. והשתא ניחא דפליגי ר"א וחכמים אי מקצע לאחיזה בכל שהו אי כל שהו ממש אפי' אין בו שלש ע"ש או לא דלעולם שלש ע"ש בעינין. וכמו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד פכ"ג מה"כ. ור"א ס"ל דמקצע בכל שהו ממש טמא כהראב"ד. וחכמים ס"ל דלעולם שלש ע"ש בעינין כהרמב"ם. אבל מה אעשה שהרמב"ם עצמו בפירושו ובחיבורו מפרש מתני' לשלשה ע"ש ולמדרס וכפי' הרב וכ"נ משאר המפרשים. וגם לפי מ"ש בר"פ נראה דשיטת הראב"ד עיקר בזה דמקצע בכ"ש ממש טמא. והכי קיי"ל כחכמים דר"א וצל"ע

מ"ו אלו נמדדין כפולין: כ' הרמב"ם בין לשלש ע"ש למת ובין לשלשה ע"ש למדרס ע"כ. ויש לדקדק בשלמא שלשה על שלשה למדרס כיון שהמדרס בא מחמת הלבישה שמשמש שכיבה או ישיבה עם הלבישה הלכך נמדד כפול כדרך לבישתו. אבל שלש ע"ש שנוהג אפי' במטלית שאינו משמש כלום ואטו משום שעשאו מלבוש מיגרע גרע ואמאי בעי כפול: וי"ל דאין ה"נ דגרע דבזמן שלא עשאו כלי עומד הוא לעשות ממנו טלאי לבגדו ומשעשאו כלי אין עומד לטלאי וטומאתו משום שעשוי לתשמיש ובעי כפול כדרך תשמישו ובהכי ניחא לפי פי' השני שכתב הרב דכפול דמתני' היינו שהתופר כופל מקום החתך. ולק' פכ"ח מ"ז ס"ל לחכמים דהמלל מצטרף לשלש ע"ש ופי' שם הרב דמלל היא מקום החתך לפי חד פירושא. וצריך טעם דהכא אין הכפילה מצטרף והתם מצטרף לחכמים. ונראה כדפי' דהתם במטלית בעלמא שלא עשאה כלי וחזיא לעשותה טלאי והלכך המלל מצטרף דאכתי חזיא לטלות נקב קטן. או אם יצטרך יתיר התפירה ותהא שלש ע"ש. אבל הכא שכבר היא כלי ואינה מתקיימת בלא הכפילה אין הכפילה מצטרף. ומ"מ נראה דהרמב"ם דמוקי