משנה אחרונה קסח

כסדר השנוי במשנה כגון בגד ועור או שק ומפץ או בגד ומפץ דהני ודאי לאו משום דאין שיעורן שוה אתינן עלה אלא משום שאין דרך לחברן והמחברן בטלה דעתו כמ"ש הרב והלכך אפי' שיעורן שוה לא מהני. אלא שהתוס' כתבו בסוכה די"ז דבגד ושק וכן שק ועור ששיעורן קרובים מצטרפין אבל לא בגד, ועור או שק ומפץ ששיעורן רחוקים עיי"ש. ואינו מובן דלא מצינו חילוק זה בין קרובים לרחוקים אלא אם אין שיעורן שוה אעפ"י שקרובים אין מצטרפין אי לאו משום דלמושב שיעורן שוה וא"כ אפי' רחוקים. וצ"ל דכוונתם הואיל ושיעורן רחוקים וזה מפני חשיבותן ולכך אין דרך לחברן יחד כיון שזה גרוע הרבה מזה והמחברן בטלה דעתו וכמ"ש התוס' עצמם טעם זה דבטלה דעתו בפ' כלל גדול. אבל הרב משנה למלך פכ"ג מה"כ הבין שהתוס' שינו את טעמם בסוכה מטעמם שכתבו בשבת והאריך בזה ולפע"ד אינו מוכרח ויש לכוון דבריהם דדא ודא אחת היא. ומ"ש הרב דלא מצטרפי אלא כסדר השנויים ומיהו לעשות טלאי למרדעת כולן מצטרפין דמאיזה מהן שיקצע טפח מצטרף ואינו מקפיד שם אם היא משני מינים ע"כ. ותיו"ט השיגו שדבריו סותרין זא"ז. אבל נ"ל שדברי הרב נכונים ואין כוונתו שהטלאי עצמה שהיא משני מינים מצטרפין אפי' בגד ועור שזה אינו אלא בא לו' שאם בא לעשות טלאי של בגד ע"ג כלי של עור מצטרף לו והוה חבור דהא דאמרי' דשלא כסדרן אין מצטרפין דוקא בטלאי עצמה שהיא משני מינים שלא כסדר דבהא אמרי' דהמחברן בטלה דעתו. אבל אם הכלי והטלאי שבו הם שני מינים אפי' רחוקים הרבה זה מזה מצטרפין דהא המקצע מכולם טפח טמא משום שראוי לטלותו ע"ג מרדעת ומשמע אפי' טלאי של מפץ ראוי לטלותו ע"ג מרדעת של עור. וה"נ תנינין בפכ"ח מ"ו דמטלית של בגד שטליי' בין על הבגד בין על הקופה והשק ובין על העור הוה חבור ועיי"ש. ומתוך זה נ"ל מה שנסתפק הרב משנה למלך פכ"ג מה"כ בהא דאמרי' דדווקא כסדרן מצטרפין ושלא כסדרן לא. אם הוא דוקא להשלים השיעור אין מצטרף כגון ארבעה מן העור ואחד מן הבגד אינו משלים לשיעור העור בחמשה. אבל אם הי' בעור חמשה כשיעורו וחבר לו הבגד שפיר הוי חבור ואם נטמא זה נטמא זה או דילמא דאפי' בכה"ג לאו חבור היא וכמוחלקין דמי ואם נטמא זה לא נטמא זה עכ"ד. ולע"ד איכא למיפשט דאם יש בכל אחד כשיעור ודאי הוה חבור דכיון דאית בי' כשיעור כלי היא והא תנינין בהדיא במתני' דפכ"ח דבגד שטליי' על העור הוה חבור

מ"ד המקצע מכולם טפח: היינו שיחדו בשעת הקיצוע ופירש שלשם מושב הוא מקצע כדפי' בר"פ וכ"כ התוס' בהדיא בס"פ כלל גדול וקשה דאמאי לא תני רבותא טפי דאפי' בכל שהו מהני קיצוע כדאמר בספ"ד דמעילה כשפירש לאחיזה בכל שהו. ונראה דמשום סיפא דפליג ר"ש וחכמים בצדדי הקופה דדוקא בטפח פליג אבל בכ"ש מודה כמו שנפרש לק' והלכך נקט נמי ברישא טפח: מצדדי הקופה ר"ש מטהר: פי' הרב מצדדין ס"ל לר"ש דלא חזו למושב ע"כ. ולא התבאר א"כ מ"ט דחכמים. ועוד משולי' אמאי חזי טפי. ונ"ל דהיינו טעמייהו דקופה הוא כלי קבול כמו השק וזה פשוט שאין מדרך אדם לקלקל כלי הראוי לתשמיש ולייחדו למושב. וזה שקלקלו ויחדו למושב חיישינין לי' נמי שמא ימלך על מחשבתו והדר מתקן לה לכלי ומחזיר הטלאי למקומה וכל דמימלך אין מחשבה זו חשיבה להיות מושב כיון דעביד דמימלך ואין מחשבתו מתקיימת כדאמרי' בפכ"ו מ"ח גבי אומן. והלכך אם קיצע מן השולים דחזינין דבהדיא מחריב לכלי לגמרי ולא חייס עלה ודאי תו לא חייס עלה לבתר שעתא כיון דמחריב בה טובא ולא חייס. אבל מן הצדדין דלא מחריב בה כולי האי ואכתי אית לה תקנתא ר"ש מטהר דעביד דמימלך וחכמים לא חיישי בהא דילמא מימלך אפי' מן הצדדים כיון דבידים מחריב לה. ונראה דדוקא במקצע טפח למושב פליג ר"ש וכ"ש שלשה למשכב אבל לאחיזה כ"ש לא פליג ר"ש דבכל שהו הא לא מחריב לכלי ולא מימלך: וחכ"א המקצע טפח כו'. ולא תני בקצרה וחכמים מטמאין. נראה דה"ק כיון דמקצע בידים לא עביד דמימלך דדווקא במחשבה בעלמא אמרי' דלמא מימלך. ולא מבעי' במקצע שלשה למשכב דמחריב טובא פשיטא דטמא דתו לא מימלך ואפי' בטפח נמי לא מימלך. והיינו דתני וחכ"א המקצע טפח כו' כלו' כיון שמקצע בידים לא מבעי' בשלשה טפחים אפי' בטפח טמא

מ"ה בלויי נפה וכברה וכו' לעיל בפ"כ תנינין לפלוגתייהו גבי עריבה והא תו למה לי. ונראה דמתני' דהכא אינה ענין לדלעיל. דהתם שנפחתה מרמונים לא חזיא לכלום ופליגי אי יש