משנה אחרונה קסז

דלענין אריג כ"ש שאר בגדים נמי מיטמו

מ"ב ומשום שלש ע"ש לטמא מת: פי' הרב דחזי לעניים והכי איתא בפ' במה מדליקין ותימה על פירש"י בחולין דף ע"ב: שפי' דחזי לעניים ולעשירים: העור חמשה על חמשה: בפשוטין מיירי דאלו מקבלין הא אמרן דטמא בכל שהו. ואע"ג דכלי עור פשוטיהן טהורים, מ"מ מדרבנן טמאין ולפ"ז צ"ל דלמדרס מדאורייתא ולמת מדרבנן. והא דאמרי' כל הטמא מדרס טמא במת היינו נמי מדרבנן כדפי' בזה בפכ"ד. ומיהו למ"ש התוס' בשבת דס"ג דפשוטי כלי עור דטהורין דווקא בעור שלוק וקשה אבל רך שראוי לקפלו ולכרוך בו מרגלית או מחט הוה ככלי קבול וטמא מדאורייתא. י"ל דה"נ בחמשה על חמשה ברך מיירי וטמא מדאורייתא וההיא דפשוטיהן טהורין בעור קשה דלעולם הוה פשוט שאין ראוי לקפלו. וניחא השתא דחשיב לעיל רפ"ב ורפט"ו כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהן טהורין ולא חשיב נמי בגדים בהדייהו דהא אינהו נמי איתקשו לשק לפי שטת התוס' דשבת שכתבנו בר"פ אלא דבבגדים שכולן רכין ונוח לקפלן אין להן דין פשוט לעולם. אבל בשבת פ' המוציא יין דע"ט מייתי מתני' דהכא העור בחמשה על חמשה ותני עלה כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת ומוקי לה בקרטובלא ופירש"י שהוא עור מבושל וקשה. משמע כפי' הראשון שכתבנו דטמאין במת מדרבנן. והרמב"ם בחבורו בהלכות שבת מפרש קרטובלא עור מעובד יפה וניחא טפי וא"ת הא דתנן בפי"א דנגעים מי"א דרצועות מנעל מיטמאין במת ואמאי הא אין בהן חמשה על חמשה. ובשלמא אי נימא דהכא מיירי בעור קשה י"ל דרצועות דרכין נינהו לא בעי חמשה. אבל אי מתני' דהכא ברך קשיא. וי"ל דרצועות שאני דקיצען בכוונה לשם כך ומקצע יש לו דין אחר כדלק' מ"ד ומתני' דהכא כולה במטלית שנקרע בלא כוונה: ר"מ אומר השק שיריו ארבעה ותחלתו משיגמר. ות"ק ס"ל דתחלתו נמי בארבעה כמו הבגד שמיד שארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה אעפ"י שדעתו לגומרו כולו כדלק' מ"ח: ומשמע לכאורה דר"מ לא פליג אלא בשק ובכולהו אינך מודה לת"ק דאפי' בתחלתן כי איכא שיעורא מיד מטמו. ולפ"ז צ"ל דהא דתנן לעיל ספ"כ מחצלת מקבלת טומאה משתקנב והיא גמר מלאכתה דהתם לאו שתיגמר כולה קאמר דמפץ סגי לי' בארבעה. אלא באותן ארבעה קאמר שאין מקבל טומאה עד שתקנב דבלא קניבה לא חזי כדקאמר שהיא גמר מלאכתה

מ"ג העושה שנים מן הבגד וכו' לשון העושה משמע שלקח טלאי של זה ושל זה ותפרן יחד. וקשה כיון דאחשבי' בתפירה למה לי צירוף הא אפי' בטפח אחד טמא כדתנן בסמוך המקצע מכולם טפח טמא ומה לי מקצע או תופר כיון דע"י מעשה אחשבי'. וצ"ל כדפי' לעיל דמקצע כמי אינו טמא אא"כ יחדו בקיצוע שלשם תשמיש זה הוא מקצע וכ"כ התוס' בהדיא בס"פ כלל גדול. ומתני' דהכא שתפרן סתם. וא"נ הכא שתפרן גלי דעתי' דלא ניחא לי' בטפח אלא בשלשה וכיון דהשק אינו מצטרף בצר לי' שיעורא: שנים מן הבגד ואחד מן השק. לכאורה משמע דהיינו טעמא דהגרוע אינו מצטרף להשלים החשוב כיון שהגרוע שיעורו מרובה דארבעה דשק אינם חשובים אלא כשלשה דבגד. ונמצא שטפח של השק לא הוי טפח שלם לגבי הבגד אלא פחות שליש ולא מלי שיעורא דאכתי ליכא שלשה. ולפ"ז אם השלים לשנים של בגד טפח ושליש מן השק מהני וטמא. אבל לא משמע כן דכל כה"ג הו"ל לפרושי אלא ודאי דאפי' טפח ושליש לא מהני דאין דרך להשלים בגרוע ובטלה דעתו. ונ"ל דהיינו דאתי זה הכלל לרבויי דהחמור לעולם משלים לקל והקל אינו משלים לעולם לחמור. ובתיו"ט נדחק בזה: ואחד מן השק. וכתב הר"ש דאם נגעה טומאה בשק הכל טהור ואם נגעה בבגד הבגד טמא והשק טהור ע"כ. והא דקיי"ל דכל המחובר זה לזה אעפ"י שאין צורך לו בחיבורן מ"מ הוה חבור מדרבנן כדפי' לעיל בפי"ט ובכמה דוכתי. היינו בדברים הראויין לחברן אבל דברים שאין דרך לחברן כאלו לא מיחברי דמי והכי מוכח בפ"ק דטהרות מ"ח כדפי' שם: כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא: בספ"ד דמעילה אמרי' כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין והא דהכא החמור מצטרף להשלים שיעור הקל הואיל ושיעור כולן שוה לענין מקצע כדתנן בסמוך המקצע מכולם טפח טמא שראוי למושב לעשותו טלאי למרדעת. ופירש"י דכיון דשוי שיעורייהו באחת מטומאות הזב ליעשות אב ע"י מושב מיטמאין אף במדרס ע"כ. ונראה דהך טעמא דשוה שיעורן למושב לא מהני אלא לגבי הא דקיי"ל דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין וכיון דשוה שיעורן באחת מכל הטומאות הוה כמו שוה לכולם. אבל לא מהני נמי דליצטרפו אפי' שלא