משנה אחרונה קסו

וצ"ע שהרמב"ם בפכ"ב מה"כ דין כ"א כתב בהפך שכל פחות משלש אין מקבל טומאה כלל אעפ"י שהכינו ע"כ. והכ"מ הביא מקומו מפ' דם חטאת וממשנה פכ"ז דכלים. והוא תמוה דראיות אלו לסתור הן. אבל נראה דהרמב"ם מוקי לההיא דפ' דם חטאת דמיירי במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דוקא וכ"כ התוס' בסוכה דט"ז. והך דארוג כ"ש דהכא שארגו בכוונה ואין דעתו להוסיף עליו מיירי כמ"ש התוס' בשבת דס"ג וכ"כ עוד שם דף כ"ו סוף ע"א. וא"כ הוי נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולהכי מהני אבל מחשבה גרידא לא מהני. ומ"מ קשה דא"כ היכי קתני הכא העור משום שלשה דלא שייך בי' אריג. הא מחשבה כי האי בעור נמי איתא כדאמרי' במשנה ד' המקצע מכולם טפח על טפח טמא ובספ"ד דמעילה דהמקצע לבית אחיזה טמא בכל שהו והיינו נמי משום דאחשבי' בקיצועו מה שקוצצו במדה והוה כמו אריג כ"ש ומה לי אורג או מקצע. ואין לו' דמקצע עדיף מאורג משום דבשעת הקיצוע מפרש בהדיא לשם תשמיש זה הוא מקצע כדאמר התם שמקצע למושב או למשכב או לבית אחיזה ומחשבה זו אלימא טפי שעשאו כלי מיד ומ"ה מהני אף בעור ושק ומפץ. ואריג דהכא שאינו מפרש בשעת אריגה אלא אורג סתם למה שיצטרך. ומתני' דהכא לא נחתא אלא לפרושי באורג סתם דלא שייך בעור. אין לפרש כן דע"כ אורג דהכא עדיף ממקצע דבאריג טמא אעפ"י שאין בו שלש ע"ש. דלשני שמות חשיבי הכא אריג כ"ש ושלש ע"ש. ואלו במקצע דלק' שאם מקצע לאחיזה בכל שהו התנה הרמב"ם בחבורו פכ"ג מה"כ דין ד' והוא שלא יהא פחות משלש ע"ש שכל פחות משלש טהור מכלום ע"כ. והראב"ד משיג שם בזה ונראה דעתו דאפי' פחות משלש מהני במקצע ומתני' הכי משמע כדפי' ומסברא נמי משמע הכי דהא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכ"ע מהני בפחות משלש ואין לך מחשבה ניכרת יותר ממקצע ומפרש לשם מה מקצע. והארכנו עוד בענין זה לק' פכ"ח מ"ב. ומ"ש הרב עוד דמטמא משום אוהל ואין פחות מטפח וכ"כ הרמב"ם וכ"כ התוס' בשבת דכ"ז. ואני תמי' ע"ז דכולה מתני' ע"כ לא מיירי אלא לטומאת עצמו של הבגד שהוא טמא משום מאהיל על המת. דאלו לענין להביא טומאה לכלים שתחתיו בעץ נמי איתי' דפשיטא בכל דוכתא דהנסר מביא את הטומאה והא דאמרי' כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים היינו נמי לטומאת עצמו של האוהל שאם הוא של עץ ומחובר לקרקע הוה כבית ולא שייך בי' טומאה אבל בבגד ועור ושק אפי' מחוברים טמאין. וא"כ דכולה לטומאת עצמן איירי מה עני שיעור טפח לכאן הא על עצמן מביאין הטומאה בכ"ש כדתנן רפט"ז דאהלות ובאמת דמשום אוהל דמתני' לאו לענין השיעור איירי אלא היא גופה קאמר דבגד ושק ועור אם עשאן אוהל מחובר הם עצמן טמאין ובעץ האוהל טהור. ושוב ראיתי שכן מפרש הרא"ש ז"ל:

בכלי עץ משום שנים. פי' הרב דלית בי' משום אוהל ולא משום ארוג כו' ע"כ ובפ"ב דביצה מ"ט כתב דמ"מ מדרבנן מטמא משום ארוג וכן פירש"י שם וא"א לו' כן כדמוכח הכא דלא שייך אריג בעץ. וכבר הקשו שם התוס' ופירשו דהתם נמי לאו משום ארוג היא אלא משום קיבול. ונ"ל דכלי עצם וכלי מתכת נמי דינם ככלי עץ בזה ותני ושייר:

כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים:

הא מילתא תנינא לה נמי לעיל בפ"ב ופירשוה שם הר"ש והרב בע"א ממה שפירשו כאן כמ"ש תיו"ט. ונראה משום שהוקשה להם תרתי למה לי. ויש לפרש דכאן אתו לאשמועי' החילוקים שבין כלי עץ לכ"ח הוצרך לפרש נמי דפשוטי כלי חרס אין להם שום טומאה לא במת ולא במדרס לא מדאורייתא ולא מדרבנן והיינו דאמר כל שאין לו תוך אין לו אחורים כלו' שאין עליו שם כלי כלל לא מקבל ולא פשוט וכמאן דליתי' דמי שאין כאן לא תוך ולא אחורים והיינו דמסיק מוסף עליו כלי עץ שמטמא משום מושב וכן טבלא כו' דבכה"ג כלי עץ שאין לו תוך מטמא משום מושב דאורייתא אם מיוחד למושב וכן טבלא אפי' אינה מיוחדת למושב בכלי עץ טמאה מיהת מדרבנן שגזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ובכ"ח טהורה:

מוסף עליו השק שמטמא משום אריג:

בפ' במה אשה דס"ד אמר דהשק אעפ"י שאינו אריג אלא עשוי מעשה קליעה זו היא אריגתו ומטמא משום אריג אעפ"י שאינו ארוג ופסק כן הרמב"ם ספ"א מה"כ:

מוסף עליו הבגד שהוא מטמא משום שלש ע"ש:

שאם נקרע מטלית מן הבגד בלא כוונה מקבל טומאה אם יש בו שלש ע"ש. ואם ארגו בתחלה היינו אריג דמטמא בכ"ש והא דסגי בשיעור שלש ע"ש במטלית היינו דוקא אם היא של צמר ופשתים אבל בשאר מינים לא מטמא בפחות משלשה על שלשה כמ"ש הרמב"ם רפכ"ב מה"כ. ומשמע שם