משנה אחרונה קסה

לשכיבה מעולם. והשתא ניחא ההיא דאומן העושה זוגין דמחשבה דאומן מהני דהתם אין מחשבתו לשום תשמיש. ויש לפרש עוד למאי דפי' במתני' דלעיל דכל חסרון מלאכה דהכא היינו מלאכת יפויו וקיצועו דאם הבעה"ב חשב עליו לקצעו עוד ולייפותו אינו מקבל טומאה כל זמן שמחוסר מלאכה זו חוץ מן העוצבא. ואם הבעה"ב אינו מקפיד עליו לקצעו הוה אין בו חסרון מלאכה וכה"ג תנן נמי ברפט"ז גמר שלא לשוף טמאה. והיינו נמי טעמא של עבדן אעפ"י שאינו מחוסר מלאכה שאין מקפיד עליו לקצעו ולייפותו אין מחשבה זו מטמאתו דלבתר שעתא עביד דמימלך למוכרו וכשבא למוכרו, ודאי מקפיד לעשותו בכל נויו ויפייו כדרך האומן וכן גנב וגזלן אין מחשבתו כלום דלאו בקפידא דידי' תלי דלאו דידי' היא:

מ"ט כיון שנתן בו את האזמל טהור: ס"ל לר"י דהא דאמרי' בספכ"ה אין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה לא בעינין שיפחות וישנה צורתו. אלא מעשה כל דהו סגי דבמחשבה בעלמא אין עילה מטומאתו דחיישי' דילמא מימלך וחוזר ממחשבתו אבל אי עביד נמי מעשה כל דהו תו לא מימלך וחכמים ס"ל דדווקא שינוי צורה בעי' לבטלו משמו הראשון ולכך עולה מטומאתו דככלי אחר חשיב. ונראה דר"י נמי לא אמר דנתן בו איזמל מהני אלא במחשבה דרצועות וסנדלין כיון שבא לעשות ממנו כלי אחר חשוב וצריך לו בהא ודאי לא חיישי' דמימלך. אבל אם בא לקורעו ולמעטו פחות מחמשה ולא לשם כלי דהשתא מקלקל לעור בהא מודה ר"י דאינו טהור עד שימעטנו מחמשה: ר' אלעזר בר"צ אומר אף העושה מטפחת מעור טמאה וכו' הך מילתא מתני' היא לק' פכ"ח מ"ה כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור. ולשמו היינו משטיח למטפחת טמאה דתרווייהו שם אחד נינהו ששניהם פשוטים. ומכסת למטפחת הוי ממקבל לפשוט וטהור והכא מייתי לה ראב"צ לסיועי לחכמים דבביטול שם הראשון הטהרה תלי. והלכך דוקא שנעשה מטפחת מן הכסת טהור אבל התחיל לקורעה לשם מטפחת לא מהני ודלא כר"י דאלו לר"י ה"נ ודאי תו לא מימלך דמטפחת כלי היא והיינו דאמר ראב"צ לשון אף כלו' אף מטפחת כלי היא כמו רצועות וסנדל ואפ"ה במעשה כל דהו לא טהרה עד שנעשה מטפחת

פכ"ז מ"א משום חמשה שמות פי' הרב וכל א' משונה שיעורו זה וזה וכו' וכ"כ הרמב"ם. ולאו דוקא כתבו כן דהא קיבול ואריג כל שהו שיעורן שוה דשניהם בכל שהו אלא רובן משונה שיעורן וקיבול ואריג אעפ"י ששיעורן שוה אפ"ה חשוב להו שני שמות שכל אחד טמא מחמת שמו זה משום קיבולו וזה משום שארגו במתכוון. וקשה לפ"ז מ"ש התוס' בשבת דס"ג דארוג כ"ש נמי בעי מיטלטל מלא דומיא דשק ועשוי הוא לכרוך בו מרגליות או מחט ע"כ וא"כ ארוג כ"ש היינו נמי כלי קבול ואמאי חשבינהו בתרתי ואין לו' דארוג ראוי לקבול ואין עשוי לכך. וקיבול היינו שעשוי לכך. דכל שאינו עשוי לכך לא מיקרי קבול כמ"ש התוס' עצמו שם דס"ד גבי קלקלי וחבק אלא ודאי דכוונתם דארוג ראוי לקפל בו מרגליות ומתחלה היא עשוי לכל צרכיו והוה כמו עשוי לקבול וא"כ היינו כלי קבול. ולולי דבריהם הי' נראה דבגד אע"ג דבקרא דשק כתיב לא בעי' בו מטלטל מלא דדווקא כלים העשויין לתשמיש החפצים איתקשו לשק ואין להם חשיבות אא"כ מיטלטלין מלא. אבל בגד שיש לו חשיבות לעצמו שעשוי למלבוש לא בעי מטלטל מלא וראי' מוילון כמ"ש פכ"ד מי"ג. ולפי דברי התוס' דכל בגד עשוי לטלטל מלא וכן משמע נמי מדבריהם בשבת דפ"ד. הדבר תמוה אבנט וחגור עינינו הרואות שאין עשוי לקבלה ושאר בגדים כיוצא בהן ואמאי טמאין אלא ודאי דבגד לא איתקש לשק וכבר כתב הר"ן בנדרים דס"ט דלמידי דלא חזי לא דרשינין היקשא. והיינו נמי דאמרי' הכא דקיבול ואריג הם שני שמות שזה חשוב משום קיבולו וזה חשוב משום דאחשבי' שארגו בכוונה אעפ"י שאינו עשוי לקבלה: ובעיקר דין זה דארוג כ"ש טמא אעפ"י שאין בו שיעור בגד יליף לה בגמ' דשבת שם מריבוייא דאו בגד ולא כמ"ש הרב כאן דילפי' לה משק מה שק טווי וארוג כו' והוא תמוה דאטו בגד גופי' לאו אריג היא. ולשון הרמב"ם בפירושו כל אריג כאשר הי' כלי טמא כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טוי ואריג כו' נראה שלא בא לו' דילפי' בגד משק אלא בא ליתן טעם דכל שהו אעפ"י שאינו חשוב טמא דלא גרע משק אבל עיקר ילפותא מאו בגד וכ"כ הרא"ש כאן. ומ"מ צ"ע דמשמע דאריג כ"ש עיקר חשיבותו משום דאחשבי' שארגו בכוונה מתחלתו ומהני מחשבה בי' אפי' הוא פחות משלש על שלש וה"נ אמרי' בפ' דם חטאת דצ"ד בפחות משלש ע"ש אי חישב עלה מקבל טומאה.