משנה אחרונה קסד

שאם חשב עלי' לקצעה טהורה אפשר שסובר דההיא דפ' דם חטאת אינה הלכה כיון דמשמע דר"ש בן מנסיא תני לה ולפ"ז יש לפרש מתני' כפי' השני שכתבנו דהחילוק בין שאר כלים לעוצבא דשאר כלים אעפ"י שהם ראויין בלא חסרון מלאכה אם חשב עליהן לעשותן יותר מתוקנים הוי כחסרון מלאכה וטהורים. ועוצבא כה"ג טמאה כיון דמ"מ ראוי' היא. אלא דאכתי קשה אי קיצוע דעוצבא אינו אלא לייפותו כמו שפירש"י בפ' דם חטאת ובפ' מרובה וא"כ משמע דשאר כלים אפי' מחוסר היפוי טהורין והא כל כה"ג גולמי הוי וקיי"ל גולמי כלי עץ טמאין ומשמע ודאי דה"ה לכלי עור ששוים לכלי עץ בכל דיניהם. ואני תמה שלא מצאתי דין זה דגולמי כלי עור מפורש בשום מקום וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה בכלי עור בפ"ז מה"כ אבל מ"מ נראה שדין זה מוכרח דגולמי כלי עור טמאים וה"נ משמע מדתנן פי"ז מט"ו העושה כיס מעור המצה טמא והיינו עור שאינו מעובד וסתמא תנן אע"ג דדעתו לתקנו ולהחליקו. והא דאמרי' בפ' במה טומנין לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה ופירש"י דשאין עבודין אין מקבלין טומאה והאריך בזה הרב משנה למלך רפ"ב מה"כ. ולעיל בפי"ז כתבנו דההיא בפשוטין כמו עור שיש בו חמשה על חמשה דאמרי' בפכ"ז דטמא בהא אמרו דכשאינו מעובד טהור דלאו כלי היא דכיון דהוא קשה אין ראוי לקפלו ולכרוך בו אבל העושה כיס מעור המצה טמא דכלי היא ומ"מ גולמי היא וטמא. וא"כ כיון דגולמי כלי עור טמאין הדרן קושיין לדוכתא דהיכי קתני חוץ מן העוצבא הא שאר כלים נמי דינם כמו עוצבא כל שאין מחוסר אלא היפוי טמא. ולכך נ"ל דהא דגולמי כלי עץ וכלי עור טמאין היינו כשעשויין לתשמיש כלים וחפצים כמו כיס ותיבה ושאר כלי קבול אבל העשויין לתשמיש גופו של אדם ששוכב או יושב עליו בהני קפיד טפי וטהורים ולעיל רפט"ז כתבנו דהיינו דקתני התם המטה והעריסה משישופם בעור הדג. ובהכי מיתרצא נמי מתני' דהכא דבעורות העשויין למדרס איירי דבהני גולמי טהורים ועוצבא טמאה: אלא העוצבא: מ"ש תיו"ט שעוצבא גם עיבוד אינה צריכה כמ"ש הרב פי"א דזבחים ע"כ: לא נמצא שם בלשון הרב שא"צ עיבוד אלא משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכב וכו'. ואפי' אם צריך עיבוד מיקרי ראוי וכן פירש"י שם בהדיא אם חשב עליו לעבדה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק דין ה': ואע"ג דאי צריך עיבוד הוה מחוסר מעשה ולר"י מחוסר מעשה טהור כבר עמד בזה בלח"מ שם ובמשנה למלך פ"ב מה"כ והעלו דעיבוד לא מיקרי מעשה וקיצוע מיקרי מעשה

מ"ח ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן: פי' הרב דעביד דמימלך ומזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י בפ' מרובה ואינו מובן לפע"ד דהיכי מטהרינין מספיקא ושמא גם הלוקח ישתמש בו לשטיח. ועוד אפי' יעשה מהן מנעלים השתא מיהא עומד לשטיח ואמאי טהור. ועוד תניא בתוספתא ופסקה הרמב"ם בפ"ח מה"כ אומן העושה זוגין לדלת וזוגין לבהמה אם רובן לבהמה מקבלין טומאה עד שיפריש מקצתן של דלת ואם רובן לדלת אין מקבלין טומאה עד שיפריש וכו' ע"כ. ואי איתא אפי' כולן לבהמה אמאי מקבלין טומאה הא הוא עושה למכור ושמא הלוקח יעשה כולם לדלת ולשון הרמב"ם בחבורו פכ"ד מה"כ של עבדן אין מחשבה מטמאתן עד שיעשה בהן מעשה ויכינם למדרס ע"כ. משמע נמי דלא ס"ל כטעם זה דמזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים דא"כ כי עשה בהן מעשה והכינם למדרס מאי מהני שמא הלוקח עתיד לבטלו ממדרס. והכ"מ שכ' טעם זה דעביד דמזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים על דברי הרמב"ם אינו מובן כלל. ולשון הרמב"ם עצמו צריך ביאור שכתב עד שיעשה בהן מעשה ויכינם. מה מעשה אשר יעשה בו הא דבר שאין בו חסרון מלאכה היא. ונראה דלהרמב"ם טעמא לאו משום שמא ישנה אותם הלוקח אלא דמחשבה דאומן לא מהני גבי משכב דעביד דמימלך ממחשבתו למוכרו לאחר ואז מיד מקפיד עליו שלא להשתמש בו עוד לשכינה שכן דרך האומן שלא להשתמש בדבר העומד לימכר ובמשכב קיי"ל כל שא"ל עמוד לא חזי למשכב ואינו מטמאו ולכך אמרו דמחשבה דאומן שחשב עלי' למשכב לא הוי מחשבה כלל שאין מחשבתו מתקיימת דלבתר שעתא עביד דמימלך ומצניעו למכור ותו לא חזי למשכב והיינו שכ' הרמב"ם עד שיעשה בו מעשה ויכינם למדרס ע"כ כלו' שיתן אותם מיד לתשמיש השכיבה או ששוכב עלי' בעצמו וכיון שמשתמש בו ודאי אין עשוי למוכרו והיינו טעמא נמי דגנב וגזלן לפני יאוש לא מהני מחשבתן שאינה מחשבה המתקיימת דלבתר שעתא אתי בעה"ב ושקיל לי' ונמצא שלא הי' עשוי