משנה אחרונה קסג

כמ"ש תוי"ט פ"ח דאהלות בשם הרמב"ם. וא"כ בין סקורטיא ובין קטבלי' אין מיוחדין לישיבה. אלא סקורטיא שלובשין העבדנים וקטבליא שאוכלין עליו וכן כל הני דמתני' אין מיוחדין למדרס אלא לשאר מלאכות וכן עור הכר והכסת אין פירושו שהעור עצמו עשוי לכר ולכסת אלא עור ששוטחין על הם להגין מפני האבק והלכלוך ביום ובלילה מסירן ושוכב על הכר והכסת. והשתא טובא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל כל שאינו עשוי למדרס אפי' יחדו למדרס לא מהני כדאמרי' יכול כפה סאה וישב עליו יהא טמא ת"ל אשר ישב המיוחד לישיבה יצא זה שא"ל עמוד. היינו דוקא בכלי חשוב כמו סאה ותרקב שעומדים למלאכתן ומקפיד עליהן שלא להשתמש בהן למלאכה אחרת אלא למדידה. אבל כל הני עורות דמתני' שאין עומדין לתשמיש חשוב ואינו מקפיד עליהן להשתמש בהן שאר תשמישים והלכך אם חשב עליהן למדרס הן מיטמאין במדרס וה"פ דמתני' עור שחשב עליו לשטיח טמא מיד אפי' אם עור זה הי' מתחלה עור סקירטיא או עור קטבליא או עור החמר וכו' עד עור כסת כולן מיטמאין מיד במחשבה זו ולא אמרי' דמחשבה לא מהני דעביד דמימלך דבהני לא מימלך דאין תשמיש הראשון חשוב יותר שימלך על השני לבטלו מפני הראשון. וגם הכא אין א"ל עמוד ונעשה מלאכתנו שאין דרכו לבטל זה מפני זה. וא"ש דפליגי בעור הסרוק והסורק שהרמב"ם בחבורו כ' שאלו עשויין למלאכת הצמר ולפי שזהו אומנות חשובה פליגי בה חכמים דלא מהני מחשבה דלמא מימלך דעביד דמימלך שאינו עשוי לבטל אומנתו מפני הישיבה וכל דמימלך לא מהני מחשבה כדלק' בעורות העבדן. א"נ דשייך הכא שא"ל עמוד שאם בא אדם לישב עליהן ודאי מקפיד כמו בסאה ותרקב. ור"א לא חייש דילמא מימלך וגם לא שייך הכא שא"ל עמוד כיון שביטלן ממלאכתן ראשונה ויחדן למדרס. וא"ש נמי מתני' דלק' עב כסות כמו שנפרש

מ"ו: עב כסות ותכריך כסות: לא אתפרש מה בין עב כסות לעב ארגמן ובמאי פליגי ב"ש וב"ה. ולמאי דפי' במתני' דלעיל א"ש נמי הכא דעב ותכריך הם שמצניעין בהם וכורכין בהם הכסות כמ"ש הרמב"ם ואם נמלך וחשב על העב והתכריך שיהיו שטיח למדרס לכ"ע מהני מחשבתו והרי היא המיוחד למדרס כיון שאין תשמיש הראשון חשוב יותר מן השני ובמחשבה בעלמא מבטל לי' לתשמיש הראשון. אבל אם מיוחדים לארגמן שהוא דבר חשוב הרבה ס"ל לב"ש דאפ"ה מהני מחשבה ולא חיישינין דמימלך וכשיטת ר"א דלעיל וב"ה ס"ל דבתשמיש חשוב עביד דמימלך ולא מהני בי' מחשבה כדפי' לעיל: למשקלות טמא. שהוא עשוי כמו כיס ומכניסין המשקלות לתוכו שלא ישתחק ויחסר משקלו ומתוך שעשוי לקבל המשקלות חשוב כלי קבול כמ"ש הרב. אבל מ"ש הרב עוד והמשקל עצמו אינו כלי וכ"כ הרמב"ם. לא ידעתי לאיזה צורך כ"כ. גם בחבורו לא כתב הרמב"ם אלא שהוא כלי קבול. ומ"מ לא אתפרש א"כ מ"ט דר"י דמטהר ומי איכא דמטהר בכלי קבול. והרא"ש כ' דבמשקלות שמחפין אותו כולו בעור בטל העור אגב המתכת וטמא ובספי"ב תנן המשקולת טמא. ולפ"ז י"ל דר"י לית לי' דבטל. והתוס' ספ"ק דסוכה כתבו דלמשקולת טמא דלפעמים מקבלין בו שום דבר. ור"י סבר כיון דעיקרו לחיפוי טהור ע"כ וגם זה צ"ע דפשיטא אם אינו עשוי לקבלה אעפ"י שלפעמים מקבלין בו טהור וזה פשוט בכמה דוכתי ונראה עיקר כדברי הרא"ש ולא מטעמי' אלא משום שע"י העור המשקל מכוון שמתחלה מצרפין העור עם המתכת ומשניהם יחד המשקל מכוון ובספט"ז פירשנו הענין יפה ואפשר שלזה נתכוון הרב שהמשקל עצמו אינו כלי כלו' אלא בהצטרפות העור

מ"ז כל מקום שאין חסרון מלאכה מפי' הר"ב משמע דחסרון מלאכה היינו שהכלי הזה אינו ראוי לתשמיש שחשב עד שיעשה בו מלאכה שיהא ראוי לכך. אבל קשה לפ"ז דהיכי קתני חוץ מן העוצבא שאעפ"י שיש בה חסרון מלאכה טמאה ומה חסרון מלאכה יש בה כיון שהיא ראיי' כמות שהיא שאין מקפידין על קיצוע כדמסיק. ואין לפרש דחסרון מלאכה דהכא היינו אעפ"י שהוא ראוי לאותו תשמיש אלא שלפי מחשבתו עדיין יש חסרון מלאכה שהוא חישב לקצעה ולייפותה או למלאותה צמר ומוכין ואח"כ ישכב עלי' ולכך לא מטמאה אעפ"י שראוי' לאדם אחר לדידיה לא ראוי ובתר מחשבתו אזלינין חוץ מן העוצבא שאעפ"י שחשב לקצעה טמאה דבעוצבא אזלינין בתר רובא דעלמא שאין מקפידין. א"א לו' כן דבהדיא אמרי' בפ' דם חטאת דצ"ד דעוצבא שחשב עלי' לקצעה טהורה עד שיקצענה ומשמע דמסקנא הכי קיימא התם דרבא מייתי לה אליבא דכולהו תנאי דהתם. והתוס' בפ' מרובה דס"ו נמי מייתי לה בפשיטות אך הרמב"ם בחבורו פכ"ד מה"כ כתב בסתם חוץ מן העוצבא שהיא טמאה אעפ"י שלא נגמרה מלאכתה ע"כ ולא הביא דין זה