משנה אחרונה קסב

לאוזן הראשונה שניתקנה ונטמאת מגע כמ"ש הרב. ולפ"ז משמע דאם לאחר שתיקן השני' חזר לראשונה והחליפה והביא אחרת תחתי' כולו טהור ואפי' מגע אין כאן דאין מגע עושה מגע וכדאמרי' גבי תפילין לעיל בפי"ח. אבל באמת אין פירושם מוכרח דיש לפרש דטומאת מגע מחמת עצמה היא דמתחלה בשעת מדרס הי' שם ג"כ מגע הזב שדרס ברגלו יחף וכשנשברו אזנים בטל ממדרס אבל ממגע לא בטל ולא יהא אלא עור בעלמא דמקבל טומאת מגע ונמצא דממגע לא בטל ופש עליו מגע דמעיקרא וכן מוכח לק' פכ"ז מ"ז וכ"כ רש"י ותוס' בחולין ד' ע"ב אמתני' דפכ"ז ואפשר דהכא בסנדל ובמטה דפי"ח ליכא לפרש הכי דודאי מטומאת מגע נמי בטילה כמו ממדרס דכשנשברה אין על המטה תורת כלי אפי' כתורת פשוט כיון שלא נעשה לשם פשוט וכן סנדל כשבטל מסנדל בטל נמי ממגע דעור אין מקבל טומאה בפחות מחמשה וכדפי' לק' פכ"ז נפסק עקבו:

נראה שנפסק דהכא אינו כמו נפסקה אזנו דלעיל דהתם היינו שנעקר וניטל האוזן מן הסנדל. והכא אין לפרש כן מדקתני גבי חוטמו ניטל והכא נפסק משמע שלא ניטל אלא נפסק ונחלק כמו פסוקת הגרגרת. ומיהו לא נחלק לשנים לגמרי מדקתני סיפא או שנחלק לשנים מכלל דנפסק אינו נחלק לשנים אלא נפסק חציו או רובו. ולפ"ז בעקבו אפי' נפסק ולא נחלק לשנים טהור ובחוטומו דוקא ניטל או נחלק לשנים. והדר תני סוליים שנפסק דדווקא בסנדל שהי' לו עקב מתחלה ונפסק טהור. אבל סוליים הוא שמתחלתו עשוי כך בלא עקב ונועלין אותו כך כמו שגם בזמנינו יש מין מנעל שעשוי בלא עקב מתחלה וטמא. וקאמר שסוליים אם נפסק מ"מ טהור כלו' אפי' נפסק חוטמו מעט ולא נחלק לשנים. או נפסק פרסתו מעט מ"מ טהור. ומ"ש הרב עקבו עור שכנגד שוקו כ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ט מה' כלאים ותיו"ט נדחק בו בפ"ט דכלאים מ"ז וע' רפי"ב דיבמות:

מנעל שנפחת. בר"פ מצות חליצה אמרי' דסנדל קשה ולא מייתב אכרעא כמו מנעל וה"נ הכא לענין טומאה מנעל אינו טהור בנפסק או נפחת מעט אא"כ אינו חופה רוב רגלו. אבל סנדל אפי' חופה רוב רגלו אם נפסק עקבו טהור דכיון שהוא קשה לא מייתב אכרעא. ומיהו בתוספתא שהביא הר"ש משמע קצת שאין חילוק. ונראה דכל הני דטהורין דוקא ממדרס דלא חזו לנעילה אבל לשאר טומאות אם יש בהן חמשה על חמשה טמאין:

ר"א מטהר נ"ל דפליגי משום שדרך האומן שמקפיד שיהא המנעל על האמום יום או יומים לפי מלאכתו ובכך המנעל מתוקן יותר והכא כשלא שהה על האימום עדיין כשיעור הצריך לו. דר"א סבר דהא דקיי"ל כשהדיוט יכול להחזירו טמא דוקא כשדעתו להחזירו כדפי' בר"פ וזה כמו אין דעתו להחזירו עכשיו עד שישהה על האימום כפי שיעורו. וחכמים סברי הואיל ודעתו לשומטו מע"ג האימום לאחר השיעור דעתו להחזירו מיקרי והכא לאו לענין מדרס לחוד פליגי דבכל הטומאות נמי ר"א מטהר כיון שבעודו ע"ג האימום לא חזי למידי ולאו כלי היא וכ"מ בשבת ס"פ תולין:

חוץ משל ערביים. לפי פי' הרב משמע דת"ק מחלק בין קשר של קיימא שהקשר בעצמו קשה ואין נוח להתיר שהוא טמא וכשהוא נוח להתיר לאו סתימה היא וטהור. ור"מ ס"ל דתלי בדעת הבעלים שקושרין אם דעתן להיות קשור לעולם טמא. ור"י דמטהר בכולם דסבר כיון שהנודות דרכן בתפירה דוקא לעולם לא מהני להו קשירה ודכוותה בפ"י דמקוואות מ"ה החבל שקשור בקופה אינו חבור אא"כ תפר וכ"ה בתוספתא שהביא הר"ש לעיל רפי"ט. ומפירש"י דס"פ הקומץ דל"ז משמע דת"ק נמי אית לי' הך סברא ומטהר כל הצרורות משום שאין דרכן בקשירה אבל ערביים דרכן בכך וכ"כ הרמב"ם ספכ"ד מה"כ. ולפ"ז נראה דר"י דמטהר בכולם משום דערביים בטלה דעתן. ע' ספ"ה דכלאים

מ"ה אלו עורות טמאין מדרס: משנה זו צריכה ביאור, אי כל הני עורות דחשיב עשויין לישב או לשכב עליהן מאי קמ"ל פשיטא. ואי אין עשויין למדרס אמאי טמאין. והרמב"ם בפירושו כתב שכל אלו עשויין לישב עליהן וכ"כ ג"כ בחבורו וצ"ל דקמ"ל שאעפ"י שעיקר מלאכתן אינו לישב עליהן כמו עור הכתן והכתף ועור הלב. מ"מ אין מקפיד בהן אם יושב אדם עליהן ואין א"ל עמוד ולכך טמאין. או דעשויין לשמש שכיבה עם המלאכה וכל זה דוחק. ועוד עור השטיח ועור הכר והכסת שתחלתן אינם עשויין אלא לשכיבה למאי תני להו ומאי קמ"ל ועוד עור הסרוק והסורק במאי פליגי ניחזי אנן אם עשויין למושב. ולולא דברי הרמב"ם ז"ל יש לפרש דכל הני עורות דמתני' מלבד עור השטיח כולם אין עשויין למדרס אלא ללבוש או לאכול עליו וגם עור הקטבליא היינו עור שאוכלין עליו