משנה אחרונה קסא

כמפורדין דיינינין להו ודוקא במשקה אבל בשרץ הא תנן ספכ"ד דהולכין אחר הפנימי. ולשון התוספתא הביאה הר"ש לא נטמא חברו בד"א ששפתותיהן שוות אבל אם החיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי החיצון טמא נטמא החיצון לא נטמא הפנימי בד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין ע"כ. ויש לתמוה אמאי בחיצון עודף הולכין אחר הפנימי והא בשרץ אמרי' ספכ"ד דהולכין אחר הגדולה ואמאי נימא במשקה להיפך. אבל בפי' הרא"ש ראיתי הגירסא בתוספתא אבל אם הי' הפנימי עודף וכו' וגירסא נכונה היא כיון דאיכא תרתי שהיא פנימית וגם עודפת הולכין אחרי' אפי' במשקין אבל הרמב"ם בחבורו פכ"ח העתיקה כגירסת הר"ש וצריך טעם. ולפי גירסת הרא"ש א"ש נמי הא דמסיק בד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין כלו' בין שפתותיהן שוות ובין הפנימי עודף. הדין בשניהם שוה. ולעולם הולכין אחר הפנימית והיינו כדאמרי' ספכ"ד חיצונה ופנימית הולכין אחר הפנימית. וגם בזה יש לתמוה על הרמב"ם שם שכתב ובשרץ אם נטמא אחד לא נטמא חברו ע"כ וכתב הכ"מ דצ"ל נטמא חבירו וכ"כ הרב משנה למלך. ולע"ד זה וזה לא יוכשר אלא דלעולם הולכין אחר הפנימית. ומיהו נראה דהכא מיירי שנטמא אחד מהן במשקה בשעה שהיו מחוברין ואינו ענין לההיא דספכ"ד דהתם היתה הטומאה קודם שחברן אבל נטמא אחר שחברן התם כמי הכל טמא והכא אמר במשקה כיון דמשקה לטמא כלים דרבנן לא גזרו בכה"ג לטמא א' את חבירו ע"י חיבור. וקאמר אם החיצון עודף דבכה"ג השקוע חשוב כמאן דליתי' לתוך דידי' לגמרי כדפי' פ"ח מ"ב לענין תוך תוכו והלכך נטמא הפנימי הוה כנטמא תוך החיצון. אבל נטמא החיצון תוכו דחיצון הוה אחוריו לפנימי ונטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובשרץ אין חילוק ונטמא א' נטמא הכל דאין חילוק בו בין אחורים לתוכו. והא דתנן פ"ק דטהרות מ"ז במשקין כולן שניות אלמא גזרו חבור בטומאת משקין. התם לגבי אוכלין שאני דאיכא למ"ד משקין לטמא אחרים דאורייתא ואע"ג דאנן קיי"ל דהוי דרבנן מ"מ אית בי' דררא דאורייתא דדכוותי' אוכלין מטמאין משקין מדאורייתא ומשקין מכשירין מדאורייתא את האוכלין לטומאה הילכך החמירו לגבי אוכלין טפי ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי:

צרור המעות ר"א מטמא:

פי' הרב לאחר שנטל המעות וכו' דאלו בעודן צרורין אפי' צרור מעות טמא כמ"ש הר"ש דכלי קבול חשיב. והא דמשמע רפכ"ז דכל שראוי לקפל בעור אפי' הוא כ"ש טמא והא דבעינין חמשה על חמשה דוקא בעור שלוק וקשה כמ"ש תיו"ט שם בשם התוס' וא"כ הכא שאין העור קשה שהרי קיפל בו מעות אמאי טהור אפי' הוא פשוט. י"ל דהא דראוי לקפל טמא בכ"ש היינו שיחדו לכך לעולם דומיא דכלי קבול שאם אין עשוי לקבלה לא מהני ראוי לקבל. והכא בין צרור מרגליות ובין צרור מעות מיירי שלא יחדן לכך לעולם אלא לפי שעה והמרגלית עמדה ימים רבים ונעשה כלי קבול סתמא דעתו להיות לעולם כלי קבול. א"נ סתם צרור מרגליות הוה כיחדו לעולם שדרך לצוררה לימים רבים. וסתם צרור מעות הוה כלא יחדו ומיהו כל זמן שצרורין בתוכו הרי הוא עשוי לקבלה אבל משנטלן אין עשוי לקפל וטהור אם אין בו חמשה על חמשה. ור"א דמטמא ס"ל דיחוד לשעה נמי הוה יחוד והוה עשוי לקפל בו וטמא בכ"ש

מ"ג כף לוקטי קוצים: נ"ל דכל הני כלים דחשיב הכא כשאין בהן חמשה על חמשה מיירי שאם יש בהן כשיעור פשיטא כולן טמאין דהוה כמו עשוי לקבלה כדמוכח רפכ"ז. והני כולהו דחשיב במתני' דרך מלבוש עבידי לכסות גופו ובזה שיערו חכמים איזהו חשוב מלבוש וטמא ואיזהו דלא חשוב כמלבוש אעפ"י שמגין על גופו טהור ומכאן ראי' למאי דפי' בפכ"ד מי"ג ולק' רפכ"ז דגבי בגד לא בעינין מטלטל מלא וריקן אע"ג דגבי שק כתיב לא בעי' דומיא דשק דדווקא אותו שמטמא משום קבלה בעי דומיא דשק אבל טומאת בגד חשיבות לעצמו היא דעביד למלבוש ולא גרע מתכשיט דאמרי' תכשיט כל שהו טמא בשבת ד' ס"ג וה"ה לעור כל שעשוי למלבוש טמא אפי' אין בו חמשה על חמשה ואעפ"י שאינו ראוי לקפל בו כיון דמלבוש הוא. וכ"מ בתוספתא הביאה הר"ש במתני' עור שעשוי להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה את רוב הרגל טמא ואם לאו טהור ע"כ והיינו טעמא דעור הנתון על לבו מפני השרב אין חשוב כמלבוש. אבל לעקבו ולפרסתו חשיב כמלבוש וכשחופה רוב רגלו טמא אפי' אין בו חמשה. וה"ט דכולהו דחשיב במתני' דכל דחשיב מלבוש טמא ודלא חשיב כמלבוש טהור

מ"ד אבל טמא מגע מדרס: משום דמחובר