משנה אחרונה קס

דבעי שינוי מעשה דכיון דנשתנה צורת הכלי הוה פנים חדשות כאלו אין זה כלי הראשון. א"נ דבמחשבה לחוד עביד דמימלך והדר מייחד לי' לדבר המקבל טומאה אבל מששינה צורתו לא חיישי' דמימלך וכתבנו עוד מזה בפכ"ח מ"ה דלענין טומאת מדרס לא בעי שנוי מעשה

פכ"ו מ"א:

אלא אלו אעפ"י שהן מותרין טמאין:

אבל לת"ק מותרין טהורין כדקאמר שמטהרין שלא באומן וצ"ע שהרב והרמב"ם פסקו כר"י ולא כת"ק. והרמב"ם בחבורו פ"ז מה"כ דין ט' כתב סנדל עמקי וכיס של שנצות אעפ"י כשהן מותרין אין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה הואיל והדיוט יכול מהרה להחזיר וכן אם נטמאו והסיר השנצות ונפסדה צורתן הן טהורין אעפ"י שאפשר להחזירן שלא באומן עכ"ל. וצריך ביאור דברישא פסק כר"י ובסיפא כת"ק ומאי וכן. ובזה נראה שמלת וכן צ"ל וכולן ולכאורה הי' נראה דפסק כר"י משום דסתם מתני' דבסמוך כיס שניטלו שנציו טמא משמע דכר"י אתיא אלא שהר"ש נדחק דאתיא נמי כחכמים וכגון שלא ניטלו לגמרי וכו' וזה לא ניחא לי' להרמב"ם והא דמסיק בסיפא דטהורין אעפ"י שהדיוט יכול להחזירן מיירי שנפשט הכיס לגמרי וכדקתני נמי במתני' דלק' ניטלו שנציו טמא נפשט טהור וזהו שכתב בסיפא והסיר השנצות ונפסדה צורתן והיינו שנפשט לגמרי אלא שאין נראה פי' זה שהרי החילוק בין ניטלו שנציו ובין נפשט כתבו אח"כ בהדיא וכלשון מתני' דלק' ולמה לו לכותבו כאן. ונראה דס"ל להרמב"ם דלא מהני טעמא דהדיוט יכול להחזיר אא"כ דעתו להחזיר וכגון שניטלו שנצין מעצמן דמסתמא דעתו להחזירן. אבל אם הוא הסיר השנצות בידים כדי לקלקל קיבולו טהור ולא מהני יכול להחזירן כיון שאין דעתו להחזיר ור' יוסי דאמר מותרין טמאין דוקא מותרין מעצמן ות"ק נמי מודה לי' בהא דת"ק לא איירי אלא שהתירן אומן או הדיוט ומ"מ התרתן ע"י אדם וא"ל ר"י שזה אינו חידוש שכל הכלים מיטהרין שלא באומן. אבל החידוש שיש לך לו' בכלים אלו הוא שאם הותרו מעצמן טמאים ובהא לא פליגי. ומתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא אתיא ככ"ע דבניטלו מעצמן איירי. והשתא א"ש דברי הרמב"ם דרישא שהן מותרין קאמר והיינו מעצמן כלישנא דר"י ובסיפא שהסיר השנצות בידים טהורין אעפ"י שהדיוט יכול להחזיר ולפ"ז נראה דהא דפליגי אביי ורבא בפ' במה אשה דנ"ח גבי זוג ועינבל אי מהני טעמא דהדיוט יכול להחזיר דוקא בשאין דעתו להחזיר איירי דאי דעתו להחזיר לכ"ע טמא. והיינו דלא מייתי התם רבא ממתני' דהכא דלת"ק לית לי' טעמא דהדיוט יכול להחזיר דודאי בין ת"ק ובין ר"י ס"ל הך דהדיוט יכול להחזיר מהני ומיהו דוקא כשדעתו להחזיר ופלוגתא דאביי ורבא באין דעתו להחזיר. ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' שם ממטה שנתפרקה דהתם דעתו להחזיר. וכ"מ במנעל שעל האמום לק' מ"ד:

ועוד יש ליישב דברי הרמב"ם דהוקשה לו מתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא דסתמא משמע כר"י ומוקי להך דהתם לענין שמקבל טומאה להבא מודה ת"ק דלהא מהני הדיוט יכול להחזיר ובמתני' דהכא דלא מהני היינו מטומאה דלמפרע לעולם טהור והיינו דאמר ת"ק מיטמאין ומיטהרין מטומאה דלמפרע. ור"י נמי לא פליג אלא אמר אעפ"י שמותרין טמאין להבא וכן דקדק הרמב"ם וכתב ברישא שמקבלין טומאה ובסיפא כתב אם נטמאו טהורין. וכשהעתיק מתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא דקדק ג"כ לכתוב שמקבל טומאה. והוא כסברת הכ"מ שכ"כ גבי מטה ספכ"ו מה"כ דלהרמב"ם יש חילוק זה בין טומאה למפרע לטומאה דלהבא. ומיהו בפי"ח כתבנו שא"א לו' כן וגם התוס' בשבת שם כתבו בהיפך וגם צ"ע בסוגיא דשבת אמאי לא מייתי ממתני' דהכא לכן כ"ל עיקר כפי' הראשון שכתבנו ואיך שיהי' קשה על הרב שבכאן נמשך אחר הרמב"ם וכתב הלכה כר"י. ובמתני' דלק' בכיס שניטלו שנציו נמשך אחר הר"ש שכתב לרבנן שלא ניטלו לגמרי כו' ולר"י אפילו ניטלו לגמרי דמשמע דס"ל דפליגי חכמים ור"י וא"כ אמאי הלכה כר"י. והרמב"ם שכ"כ דאיהו ס"ל דלא פליגי ובחד מהני אנפי דכתיבנא

מ"ב שניטלו שנציו טמא: פי' הרב לרבנן מיירי שלא ניטלו לגמרי ולר"י אפי' ניטלו לגמרי וכ"כ הר"ש. ובמתני' דלעיל כתבנו להרמב"ם דאיירי שניטלו לגמרי בין לרבנן ובין לר"י דכשניטלו מאליהן סתמא דעתו להחזירן ובהא לא פליגי ולכ"ע כשהדיוט יכול להחזירן טמא: נפשט טהור: מתורת כלי קבול ומיהו אם יש ב חמשה על חמשה טמא אפי' הוא פשוט כדלק' פכ"ז מ"ב: לא נטמא חברו: נראה דאפי' תפורין ומחוברין ואית לן למי' דפנימי הוי תוכו וחיצון אחוריו וכשנטמא הפנימי הכל טמא קמ"ל הואיל ואין החיבור צריך להן