משנה אחרונה קנט

מ"ח כיצד היו ידיו טהורות פי' הרב ומשקה טופח עליהן וכ"ה בתוספתא דאי לאו משקה טופח אין אחורי הכלי שנטמאו במשקין מטמאין את הידים דקיי"ל כחכמים רפ"ג דידים כל שנטמא בולד הטומאה אין מטמא את הידים אבל משקה אפי' נטמא בולד מטמא את הידים כדאמר בפ' אלו דברים דנ"ב לב"ה נוטלין לידים תחלה שלא יטמאו משקין שבידיו מן הכוס ויטמאו את הידים. ואיני יודע למה כתב הרמב"ם בפירושו שזה שאמרו כאן שאחורי הכלי מטמאין את הידים היא לדעת ר' יהושע רפ"ג דידים ולא כחכמים עכ"ד והא כיון דע"י משקה איירי אתי' נמי כחכמים. והיינו נמי דכתב הרב במתני' דלעיל דהלכה כר"י ולפ"ז נראה דס"ל להרב דת"ק דמתני' דלעיל נמי לא אמר דיש בית הצביטה אלא לטומאת ידים דווקא אלא דר"מ ור"י פליגי אי בידים טמאות וטהורות או בטהורות לבד והלכה כר"י. אבל הרמב"ם בחבורו לא העתיק אלא דברי ת"ק בסתם דיש להם אחורים ותוך ובית הצביטה ולא הזכיר לידים משמע דס"ל דת"ק פליג אכולהו תנאי דמתני' ואיהו ס"ל דבכל הכלים ובכל טומאות של משקין יש חילוק דבית הצביעה וחילוק דבית הצביעה הוא כמו חילוק דאחורים ותוך וכמו התם אם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ה"נ לא נטמא בית הצביעה וה"ה אם נטמא בית הצביעה לא נטמאו אחוריו: אינו חושש שמא נטמא משקה שבפיו מאחורי הכוס וחזר: בכאן נמי קשה מאי קמ"ל פשיטא דלא חיישי' לספק טומאה דרבנן ובפ"ד דטהרות אמרי' דלכ"ע ספק משקין לטמא כלים טהור. ושמא ספק זה קרוב לודאי הוא שדרך כל שותה שנוגע המשקה למעלה בשפת הכלי שהיא בכלל אחוריו ודרך לחזור המשקה שבפיו ג"כ וקמ"ל דאפ"ה לא חיישי'. וכן בקומקום שמרתיח דרך להיות ניצוצין נתזין ממנו. והרמב"ם רפי"ב מהאה"ט העתיק שמותר לשתות ואינו חושש שמא יגעו המשקין באחוריו ויחזרו כו' ולמאי דפי' במתני' דלעיל דלר"מ ור"י לא גזרו טומאה בבית הצביעה כלל יש לפרש דבבא זו נמי מדברי ר"י הוא ובאחוריו היינו במקום בית הצביעה ואינו חושש היינו שאפי' נגע ודאי אינו חושש שלא נטמא כלל כולה כדפי' לעיל וכ"מ מדברי הר"ש במתני' דלעיל דאחוריו דהכא היינו בית הצביעה מהא דכתב שם דר"ע דתוספת' פליג אמתני' דהכא דאיהו אמר לא אמרו בית הצביעה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא כמ"ש במתני' דלעיל: שמא נטמא משקה שבפיו: נראה דתרתי קאמר אם שותה משקה תרומה אינו חושש למשקה שבפיו שמא שותה תרומה טמאה ואם חולין הוא אינו חושש שמא חזר

מ"ט ואין להן בית הצביעה: בתוספתא הביאה הר"ש א"ר יוסי מה זה לשון כפול כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה וכל שאין לו אחורים ותוך אין לו בית הצביעה ע"כ. ונראה דר"י קשיא לי' דלמה לי' למיתני שאין לה בית הצביעה כיון שהחמירו לטמא תוכו כ"ש בית הצביעה שהיא חלק מאחוריו. ודלא כתיו"ט שהבין דלשטת הרמב"ם צריך למיתני דאף בית הצביעה טמא. וזה לא יתכן דלשטת הר"ש נמי אטו לית לי' הך דינא שאם נטמא זה לא נטמא זה ומאי קשיא לי' הא צריך למיתני' דבקודש הכל טמא אלא ודאי דקשיא ליה לכל השטות דפשיטא היא. והר"ש הוסיף בה דר"י לא קשיא לי' הכי אלא לטעמי' דלית לי' בית הצביעה לידים טמאות. דאלו לר"מ איצטריך למיתני דאין להן בית הצביעה דאפי' שניהם טהורין אסור ליגע במקום הנגוב שמא יגע במקום המשקה דלתרומה כה"ג שרי לר"מ: ואין מטבילין כלים בתוך כלים לקודש: הך לא שייך כלל למיתני הכא ומשום דבר"פ חומר בקודש תני להו בהדי הדדי עם אחורים ותוך תני לה נמי הכא. ואפשר דאתי לאשמועי' דאפי' כלים שנטמא אחוריהם לבד אסור להטביל זה בתוך זה לקודש אע"ג דאיכא תרי חומרי דא"נ אמרת דהפנימי מכביד על החיצון תוכו דחיצון א"צ טבילה מצד הדין אלא משום חומרא דקודש אפ"ה אסור. והא דמוכח התם בגמ' דבדררא דטומאה דאורייתא דוקא החמירו לקודש. אפשר דחשיב דררא דאורייתא דגזירת משקין משים משקה זב היא: יורדין לידי טומאתן במחשבה: פי' הרב טבעת בהמה שחשב ליתנה לאדם כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה"כ משמע אפי' לא נתנה לאדם אבל בשבת דנ"ח גבי זוג של דלת פירש"י שתלאן לבהמה וכ"מ בפ"ק דמכשירין מ"ב ושם פירשנו: ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה: היינו אם מתחלתן ירדו לתורת טומאה אבל אם בתחלת מלאכתן חשב עלי' לשם תשמיש שאינו ראוי לטומאה מהני לי' מחשבה דלא לינחת לה טומאה כמו כלים שמתחלתן נעשו לקרקע לעיל פי"א מ"ב ובגד שחשב עליו לצורה בפכ"ד וכל כיוצא בזה וכה"ג אמרי' בפ"ק דסוכה די"ג הקוצר לסכך אין לו ידות והטעם