משנה אחרונה קנה

כשנטמא תוכו דע"כ מיזהר זהיר לטובלו מיד כיון דעיקר מקום תשמישו טמא בכה"ג לא החמירו לטמא כל האחורים דשמא לא יפלו שם אוכלין ומשקין לעולם ואם יפלו שמא יטבילנו ביני וביני. אלא אחוריו של עצמו טמא מדינא דמגוף הכלי הוא: ובהכי מיושב לישנא דחכמים דאמרו אין חולקין את הגביים. דעד השתא בכולי' פרקין קרי להו אחורים והכא אמאי קרי להו גביים. אלא משום דמדינא אין האחורים של אחר טמאין דככלי אחר דמי כיון שא"צ תה לזה ומפני שחששו שלא יוכל לצמצם ולכוון איזהו מאחורים של זה ואיזהו משל השני כיון דליכא הפסק מחיצה ביניהם טימאו הכל אבל בתוכו לא חששו לכך כיון דאיכא היכר והפסק דופן האמצעי שביניהם ולפ"ז באחורים נמי בכה"ג היכא דחלוקין במחיצה ודופן כגון שיש לזה חקק מאחוריו וכן לשני ודופן האמצעי מחלקן בכה"ג אחורי הטהור טהור דדמי ממש לתוכו והיינו דאמרו אין חולקין את הגביים כלומר הפשוטים דבלשון המשנה לפשוט קרי גב ולדופן שיש לו בית קבול כעין חקק קרי אחורים כדתנן בפ"ב מיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן. ומיהו לדינא צ"ע כיון דלא נמצא חילוק זה מפורש בשום מקום: וכשהוא מטביל מטביל את כולו. פי' הרמב"ם דאתאן לרישא כמ"ש תיו"ט. דאלו אסיפא לא צריכא למיתני' דפשיטא כיון דאמרי' דהכל טמא ודאי דצריך טבילה אלא ארישא קאי דאפי' חלק הטהור צריך טבילה. וכתב הרמב"ם בפי' הטעם לפי שהוא עצם אחד ע"כ. וצ"ע דבפ"י דמקוואות תנן כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילין עד מקום המדה. וכ"ת עתיד לקצוץ שאני לא משמע הכי דתני התם שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ולא תני שעתיד לקצץ. וי"ל דארישא סמוך ושלשלת נמי בעתיד לקצץ ולא תני לה אלא משום פלוגתא דר"ט. ולפ"ז ברובע וחצי רובע נמי שהם שתי מדות זו אצל זו אם דעתו לחלקן ולהפרידן א"צ להטביל את כולו. וקצת קשה דלא תני לה בהדיא וגם המפרשים והמחברים לא כתבו זה. ואפשר דהכא אחמרו טפי ולעולם צריך להטביל כולו דחיישי' לטעותא אי שרית לי' להטביל חציו זימנין דטעי בשעת טבילה לטבול חלק הטהור שיסבור שהוא הטמא וזה לא שייך בידות דלא טעי לטבול צד החיצון שרחוק מן הכלי., ולפ"ז ה"ה במקום שאמרו נטמא אחוריו לא נטמא תוכו כשמטביל אחוריו א"צ להטביל תוכו דבין אחוריו לתוכו לא טעי ומיושב בזה השגת בעל משנה למלך על הכ"מ שכתבנו במ"ג. וניחא השתא הא דתני תנא הך כשהוא מטביל הכא כיון דארישא קאי אמאי לא תני לי' התם אלא איידי דתני הכא אין חולקין את הגביים דטעמא דחיישי' לטעותא שיניח מלטבול את הטהור כדפי' לעיל תני נמי הך דמטביל את כולו דטעמא נמי משום הכי

מ"ו כני כלים ואוגניהם כו'. הא דהקילו בהני טפי מאחורי הכלי משום דכל הני אינם מן גוף הכלי ואין לכלי צורך בהן כ"כ שהם דבר נוסף ובולט מן הכלי ויש כלים שאין עושין בהן אוגנים ואזנים לכך קילי: וידות הכלים המקבלין. פי' הרב המקבלין קאי אכלים שהכלי שיש לו בית קבול סגי ליד שלו בניגוב ובכלי שאין לו בית קבול בעי טבילה ע"כ וכ"כ הר"ש. ולא עמדתי על סוף דעתם כיון דכל עיקר גזירת משקין משום משקה זב וזבה. הוא וא"כ איך יתכן דכלי שיש לו בית קבול דמשקה זב מטמא אותו מן התורה הקילו ביד שלו וכשאין לו בית קיבול דלית בי' טומאה במשקה זב מן התורה החמירו ביד שלו יותר כלפי לייא. וליכא למימר דבפשוטין שיש להן טומאה מן התורה איירי וכגון בהני דחזו למדרס וכדאמר בבכורות דל"ח. דהני כיון דאין להם אחורים ותוך כלל כדמסקי התם בבכורות אם נטמא היד הכל טמא כדקתני סיפא. והרמב"ם מפרש דהמקבלין אידות עצמן קאי שאפי' יש להן בית קבול סגי בניגוב וכ"כ הרא"ש וסיים לפי שלא נעשו לקבלה ע"כ. ונראה דאם נעשו לקבלה לא סגי בניגוב והוה כאחורים המקבלין דבעי טבילה כמו רובע וחצי רובע דלעיל. ומ"מ פי' זה ג"כ קצת דחוק דאם לא נעשה לקבלה פשיטא דהוה כפשוט אפילו בטומאות דאורייתא כדאמרי' בכ"ח בפ"ב ובכלי עץ בכמה דוכתי וכ"ש במשקין דרבנן ומאי קמ"ל. ויש לפרש דמשום דתני אזניהן וידותיהן וסד"א דידותיהן היינו אותם הנכנסין לתוך האוזן כדמפרש הרב אזניהן מקום שתוחבין בו היד וכ"כ הרמב"ם ודווקא הני הוא דטהורין דלא הוו חיבור אבל איפכא אותן הידות שהכלי נכנס לתוכן כמו יד הסכין טמאים דהני הוו חבור טפי כדתנן פי"ב דפרה מ"ח ידות הכלים הקדוחות חבור ולא החרוקות וקמ"ל דאפי' המקבלין שהידות מקבלין הכלי לתוכן נמי טהורין הכא: אחוריו טמאין: ואת מה הן מטמאין מפורש בפ"ח דטהרות מ"ז: תוכו אוגנו אזניו וידיו טהורין. פי' הרב משום דעבדו היכרא עיי"ש ולא סגי בהא דאמרו דכני הכלים ואוגניהם