משנה אחרונה קנ

לדקדק אם האחת בריאה וקטנה והאחרת מהוהא וגדולה מה דינם. ונראה דהך מילתא אתי ר"ש לפרושי דהא דאמר כף מאזנים שטלאה על המיחם וכו' שהכף מאזנים היא קטנה לגבי המיחם אלא שהיא בריאה אבל המיחם הוו כמהוהא שנחלש ונשרף בכל שעה ומתחסר מכח האש וקמ"ל ר"ש שהדין באלו כמו שתיהן שוות שהולכין אחר הפנימית וה"נ טלאה על שולי המיחם מבפנים טמא שהולכין אחר הפנימי ומבחוץ טהור. ומיהו דוקא שולי המיחם חשוב כמהוהא שהאש שורף שם תמיד בלי הפסק אבל צדי המיחם אינו נחלש כ"כ והוה המיחם מצדו כדין בריאה וגדולה והולכין אחר הגדולה וטהור בין טלאו מבפנים בין בחוץ וא"ת אי שוליו חשוב כמהוהא צדיו נמי חשיב כמהוהא דהא אם ניקב הכלי במקום אחד כולו חשוב כמהוהא. וי"ל דהכא כיון שלא ניקב ועדיין ראוי לקבלה לא שייך הכא לו' הולכין אחר הפנימית כמו בשוות דבשלמא בשוות הפנימית היא עיקר המקבלת אבל הכא אדרבה המיחם היא הגדולה והמקבלת והלכך דוקא בשוליו שאם נחלש המתכת הרבה והכף מאזנים מחזקו ס"ל לר"ש דהולכין אחר המעמיד אלא שלפי שאינו מעמיד ממש שלא ניקב עדיין צריך ג"כ תנאי שיהא מבפנים שהוא מחזיק המים עליו. וכן נראה מתוספתא הביאה הר"ש ר"א בר' צדוק אומר כף מאזנים טמא שטלאה על שולי המיחם מבפנים בין. נקוב ובין שאינו נקוב טמא. מבחוץ נקוב טמא שאינו נקוב טהור. טלאו על צדו מבפנים נקוב טמא שאינו נקוב טהור. מבחוץ בין נקוב ובין שאינו נקוב טהור ע"כ ונראה דראב"צ ור"ש אמרו דבר אחד אלא דר"ש לא מיירי בנקוב ותרווייהו ס"ל דבשוליו שנחלש הרבה הוי הכף מאזנים כמו מעמיד אלא שאם אינו נקוב לא הוי מעמיד גמור צריך ג"כ שיהא מבפנים ובנקוב אפי' הוא בחוץ הוי מעמיד גמור. אבל טלאו על צדו אפי' נקוב לאו מעמיד גמור היא שלמטה מן הנקב שם כלי עלי' לכך לעולם אין הולכין אחר המעמיד אפי' בנקוב אא"כ הטלאי מבפנים. וא"ת אפי' בנקוב והטלאי מבפנים נהי דהוי מעמיד אמאי טמא הא הכף מאזנים משחברו למיחם בטל תשמישו הראשון והוא עצמו טהור ואפי' שגם עכשיו היא כלי קבול מ"מ כלי אחר היא וטהור מטומאתו הראשונה כדאמרי' פכ"ח מ"ה כל ששנהו מקבול לקיבול טהור וי"ל דהתם ששינה צורתו וחזר, ועשאו כלי אחר והכא לא שינהו אלא חברו כמות שהיא ועוד דאפי' שינהו כלי מתכת חוזר לטומאה ישנה כך כראה פי' משנתינו והרב שכתב ר"ש לפרושי מילתי' דת"ק אתי י"ל שנתכוון לזה שכתבנו דאתי לפרושי היו שוות דאמר ת"ק דגדולה מהוהא וקטנה בריאה נמי שוות מיקרי והולכין אחר הפנימי ומה שתמה תיו"ט דת"ק לא מיירי במתכת לאו קושיא דודאי ת"ק בכל הכלים איירי וכדפי' בריש מתני' ומ"מ הרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"ש ולא דברי ראב"צ שסובר דת"ק דמתני' לית לי' הך סברא דגדולה מהוהא וקטנה בריאה כשוות דמי ולית לי' נמי דאפי' אינו נקוב הוה הטלאי כמעמיד. אלא כל שאינו נקוב לא שייך מעמיד והולכין לעולם אחר המיחם ובנקוב הולכין אחר המעמיד:

הולכין אחר הפנימית:

דוקא בטומאה דאורייתא אבל בטומאת משקין דרבנן תנן בפכ"ו מ"ב כיס לתוך כיס שנטמא אחד במשקה לא נטמא חברו. אלמא אפי' לטומאה הבאה אחר חיבורן לא הוי חבור וכ"ש כשחברן אחר הטומאה שלא נטמא זה מחמת זה:

וכתב הרב ומסקנא דכולי' פרקין דכל העשוי לשכיבה או לישיבה טמא מדרס לבד אם היא כלי חרס דילפי' מקרא וכו' מקיש משכבו לו כו' כ"ז היא בגמ' בשבת דפ"ד. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש במס' בכורות דל"ח אהא דאמר התם אין מדרס בכלי חרס פירש"י שישבר אם אדם יושב עליו עכ"ל ותיפוק לי' אפי' אם אינו נשבר כגון שנתון תחת עשר כרים. והזב מלמעלה טהור דקרא מעטי' בהדיא:

ומ"ש הרב דמפץ לאו כלי היא:

כ"כ רש"י בב"ק דכ"ה. אבל בשבת דפ"ד פירש"י דבכלל פשוטי כלי עץ היא וה"ק מפץ במת מנין לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין ממגע שרץ מנין שכלי הראוי למשכב מטמא במגע במת ע"כ. ונראה דבב"ק ס"ל לרש"י דבמפץ של שיפה וגמי קאמר מנין ואינהו לאו כלי נינהו לגמרי ובשבת מפרש דאפי' במפץ של קנים קאמר דהוי כפשוטי כלי עץ וכמ"ש במשנה י' שהיא סברת הר"ש והרא"ש ג"כ. ולפי סברת רש"י בשבת דפשוטי כלי עץ והמפץ בכללן לית להו טהרה במקוה דכי כתיבא טבילה בפ' שרצים ובפ' מדין כתיבי והני כלים דכתיבי התם לענין טומאה ילפי' להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ דלא כתיבא לענין טומאה לא ילפי' לי' לטבילה עכ"ל רש"י שם והקשו התוס' ע"ז דע"כ פשוטי כלי עץ יש לו טהרה במקוה דהא מטה מיטהרת איברים אבל לפי סברת רש"י בב"ק דמפץ גרע מפשוטי כלי עץ והיינו של שיפה וגמי אין