משנה אחרונה קמט

טמא ומשמע ודאי לפי פי' הרב דלרבותא נקט זקנה וכ"ש ילדה ומאי רבותא היא דכל העשוי למושב ודאי טמא. ועוד קשה דעיקר מתני' מאי קמ"ל אטו לא ידעי' עד השתא דכל העשוי למושב טמא מדרס ואי לא לא. ועוד דלפי פי' הרב ז"ל דסבכה זו היא כיפה הנתונה בראשן אין נראה כלל שנוטלתו מן הראש לישב עלי' דהא בפ' במה אשה מוכח דאינה נוטלתו מן הראש דלא מגליא שערה ומיהו אפשר דהתם ברה"ר קאמר והכא בביתה. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו נראה דאף אם אינה נתונה על הראש מיקרי סבכה שמפרש של יוצאות החוץ היא שמשחקין לשותי שכר. ולפ"ז הי' נראה לפרש דכולה מתני' לאו בסבכה שבראש מיירי אלא כמו מטפחת היא שנושאות בידן ועשוי נקבים כמין סבכה לנוי ועשוי' לקנח בה הידים ופיהן בשעת אכילה. ודרך הילדה שמקפדת על בגדיה עושות מטפחת זו רחבה וגדולה כשיושבות על הכסא נותנת המטפחת על הכסא שלא יתקלקלו בגדי' מן האבק והזקנות אין מקפידות בזה. וא"ש דקתני של ילדה שהיא רחבה מסתמא עשוי' לישיבה אבל של זקנה שאינה רחבה סתמא לאו לישיבה ומיהו אי ידעי' דעשוי' לישיבה פשיטא דשל זקנה נמי טמא ובהכי איירי מתני' דפכ"ח. ומתני' דהכא בסתמא. והשתא קמ"ל מתני' דסבכה זו אעפ"י שאין עיקרה עשוי לישיבה ממש ואינה נותנתו על הכסא אלא להגין על הבגדים אפ"ה מושב מיקרי. וא"ש נמי דקתני ושל יוצאות החוץ טהורה דלכל הפירושים אינו מיושב שפיר. ויש לפרש דשל יוצאות החוץ היינו שמטפחת זו אינה עשוי' אלא להגין על בגדי' מפני הגשמים וכשיוצאות לרה"ר כשהגשמים יורדין נותנתו על בגדי' וקמ"ל דאין זה בכלל בגד

מי"ז שלש קופות הן: קופה הוא מין בגד שיש לו בית קבול כמו שק כדמוכח בסיף כלאים ובמקוואות פ"ו. ולדוגמא בעלמא נקט קופות וה"ה לכל כלי קבול שחברן זה לזה בין של עץ בין של עור ובין של מתכת והיינו דנקט הרב גבי קטנה וגדולה שיעור מוציא רמון ובקופה לא שייך שיעור מוציא רמון כדתנן רפי"ז. וה"נ ר"ש דסיפא נקט כלי מתכת משום דדינא דמתני' איתא בכל מיני כלים ולא נקט קופה אלא משום שהוא עשוי' לקבלה כשק דכל הני דינים לא שייכי, אלא בכלים המקבלים וכמו שנפרש והיינו דלא תני שלש טלאות הן אלא שלש קופות. ויותר נראה דקופות דהכא הם סלים של עץ שיש להן בית קבול כאותן ששנינו פט"ז מ"ג ורפי"ז ובפ"ח מ"ב וכן לק' פכ"ח מ"ו: הולכין אחר הבריאה: הכא משמע דהעיקר לעולם מביא טומאה על הטפל ולא הטפל על העיקר ולעיל בפי"ח ובפי"ט ובכמה דוכתי מוכח דלא אמרי' שהמחובר לו טמא כמוהו אא"כ צריכין זה לזה בחיבורן ונראה דה"נ מהאי טעמא היא שהמהוהא צריכה לבריאה דמהוהא אין לה בית קבול וא"א לטלטלה מלאה שלא תשבר ומתוך שמחוברת לבריאה מקבלת הלכך הולך אחר הבריאה וכן קטנה וגדולה שנתן הקטנה לתוך הגדולה והכלי מתמלא עד הגבוה והוה עיקר הקיבול של הגדולה וכן היו שוות הפנימית היא המקבלת. ולכך נראה דלא שייך כל הני דיני דמתני' אלא בכלי קבול אבל בפשוטים כגון מפץ הטהור שחברו על הטמא אין הולכין בזה אחר קטנה וגדולה אלא אם הם צריכין זה לזה שהאחד מהן קרוע וטלאו בחברו שניהם טמאין מדרס ואם לאו השני אינו אלא מגע מדרס. ומיהו גם במקבלין צריך לדקדק הא דאמרי' הולכין אחר הבריאה והגדולה אי מיירי שהבריאה צריכה למהוהא כגון שיש נקב בבריאה וסתם הנקב בטלאי שטלה המהוהא עלי' וכן בקטנה וגדולה ולהכי הוו חבור והולכין אחר העיקר או דילמא אפי' אין צריכין לחבור זה כמו קטנה וגדולה ושתיהן בריאות ושלימות אפ"ה הולכין אחר הגדולה ולשון טלאה משמע במקום הנקב כמו טלאי דכל דוכתא. אבל בתוספתא לא משמע כן. ונראה דכיון דהכל תלי בביטול תשמישו כדפי' שהמהוהא בטל תשמישה ולכך בטלה לגבי הבריאה וכן קטנה שנתונה בתוך הגדולה בטל תשמישה. והלכך אפי' אין צריכין זה לזה בחבורן כיון שבטל תשמישו לא חשוב כלי וה"נ אמרי' לעיל בפ"כ גבי קערה שקבעה בשידה כו' דכשבטל קיבולה טהורה. ולפ"ז בקטנה וגדולה כשטלאן מן הצד דופן של זה לדופן של זה ולא בטל קיבולה של הקטנה אין הולכין אחר הגדולה אלא בהא אמרי' אם צריכין זה לזה לחיבור זה נטמא האחד בטומאת חבירו כמו כרע שטמאה מדרס וחברה למטה דתנן בפי"ח דכולה טמאה שהמטה צריכה לכרע. ואם אין צריכין זה לזה לא נטמא זה בטומאת זה כמו בפשוטין. ובפי"ט מ"ז כתבנו דכולה מתני' דהכא לא איירי אלא בטומאה הבאה קודם חיבורן אבל נטמאו אחר חיבורן אפי' נגעה טומאה באחד הכל טמא היו שוות: משמע דשוות היינו שתיהן בריאות וגדולות בשוה. וצריך