משנה אחרונה קמח

הוא ע"כ. ומ"מ קשה אמאי לא ניחא לי' לפרש חשב עליו לצורה לציירה כדי להתלמד מתוכה וכשציירה טהורה כהך דמתני' ובעוד שלא ציירה הואיל ותחלת מחשבתו כדי לציירה מעולם לא נחתא לה טומאה כדמוכח לעיל ובכמה דוכתי אא"כ מבטל לה למחשבתו ראוי לקבל טומאה. ונראה דרש"י ז"ל מפרש נמי למתני' דהכא כפירושו התם שחשב ללובשו בציורין וכל כמה דלא ציירה טהורה. ואפשר שהוא סובר דלהתלמד מתוכה טמא דחשיב כלי קבול שהציורין הרי הם ככלים הנתונים בבגד ומיטלטלין אגב הבגד וספרים נמי לדידי' מקבלין טומאה מהאי טעמא ולשון העשוי לצורות משמע הכי שעשוי לציירה ואי מצויירות טהורות הו"ל למיתני והמצויירת טהורה אלא שקשה לשיטת רש"י דכל כמה דלא ציירה אמאי טהורה דהא משום מחשבת ציור לאו מחשבה לטהרה הוא דהא כשציירה טמאה. ואי משום דהוה כלא נגמרה מלאכתו הא בבגדים אע"ג דלא נגמרה מלאכתן מקבלין טומאה כמו בגד שארג בו שלש על שלש לק' פכ"ז וכדפי' במי"ב. ושוב ראיתי להרב משנה למלך פ"ב מה"כ עמד על דברי רש"י במקצת אשר כתבנו

מי"ד של ידים טמא מדרס. פי' הרב שפעמים נותנין לתוך חיקו כו' מכאן משמע דהא דאמרי' בכל דוכתא דאין טמא במדרס אלא המיוחד לשכיבה או לישיבה. אין הכוונה שאם משמש בו לשום מלאכה אחרת לא שייך בו מדרס. אלא הכוונה היא שבשעה זו שהוא משמש למשכב ולמושב אין בו אז תשמיש אחר אפי' מיוחד בשאר שעות לתשמיש אחר כל שייחד לו שעה מיוחדת למדרס ה"ז מיוחד למדרס כהך דהכא מטפחת של ידים דשמו מוכיח דעיקרו מיוחד לקנח את ידיו. אלא שבלילה בשעת שינה דרכו לתתו בחיקו (על הכסת וישן עלי') ומתחמם בה וטמאה מדרס כיון דבאותה שעה אין א"ל עמוד: של ספרים: כך גירסת הרמב"ם והר"ש והרא"ש ומשמע דאתי' כב"ה דפכ"ח מ"ד ובשאין מצויירות איירי ואינו מיושב דקאמר של ספרים טמאות. ובאמת עיקר טומאתן לאו משום דמשמשין לספרים אלא אם אין מצויירות עומדין ג"כ לשאר תשמישין כמ"ש הרב לק' פכ"ח. ועוד אדתני ושל תכריך נבלי בני לוי טהורות ליתני המצויירות טהורות ובאמת בספרים שלנו הגירסא של ספרי"ן בנו"ן ויש לפרש של מגלחין שיש להם מטפחת שנותנין למסתפר בין ברכיו ולפי שמלוכלך מן השער וערביבותא דרישא אין משמש לשכיבה ולישיבה: ושל תכריך נבלי כו' וכתב הרב ושאר בני אדם עושין תיק של עור ואף הם טהורין ע"כ. והא דנקט במתני' בני לוי משום דלא איירי במטפחת של עור. וקצת קשה דלמה שינו בני לוי לעשות להם מטפחת של בגד ולא של עור כדרך כל אדם. ואפשר דבני לוי עושין ג"כ תיק של עור לכרוך בו הנבלים ועושין עוד מטפחת של בגד להגן בו על התיק של עור מפני האבק והמטר והיינו דקתני ושל תכריך נבלי כו' ולא תני ושל נבלי. ומ"ש תיו"ט שצריך לחלק מה בין זה לתכריך הכלים דלעיל מי"ב. נראה דתכריך הכלים אינו להגין אלא שדרך לכרוך כלים קטנים כמו מחטין וצנורות וסכינים בתוך מטפחת לטלטלן על ידו לפי שחפצים קטנים כאלו נוחין להתפזר מידו ויאבדו וכורכם במטפחת ונשמרים וזה דומה ממש לשק ולכך טמא. ומטפחת דהכא היינו לדברים גדולים ואינו כורכן לשמירה או לטלטלן ע"י הכריכה אלא להגן ולא דמי לשק וכמו שהארכנו בזה בפט"ז

מט"ו של צדי חיה ועוף טמא מדרס: שהציידין הללו מתרחקין מביתם והולכין למדברות ויערים מקום שהחיות ועופות הבר מצויים ודרכם ללון בשדה ובמדבר ובשעה שישנים נותנין הפרקלינין ממראשותיהם ותחתיהם והרי עשוי לשכיבה ולכך טמא מדרס. אבל של חגבין אין מתרחקין מביתם ולנין בביתם וא"צ לישן על הפרקלין. ומ"מ צריך ליישב מתני' מאי קמ"ל. ונראה דקמ"ל אפי' אינו עשוי לשכיבה אלא פעם אחת לעתים רחוקים כמו של ציידין שרוב ימיהם לנין בביתם ואף כשהולכין לצוד פעמים שלנין ביישוב ומ"מ כשיש להם לינה בשדה אפי' פעם אחת בשנה ואז שוכבין על הפרקלין מיקרי עשוי למדרס

מט"ז של ילדה טמאה מדרס. פי' הרב שראוי לישיבה ושל זקנה אינה ראוי'. ולק' פכ"ח מ"ט תנן של זקנה טמאה מושב ולכך כתב הר"ש דה"נ יש לגרוס בהיפך אבל הרמב"ם בחבורו העתיק כגירסת הספרים והך דפכ"ח השמיטה ולא כתבה כלל. והרב בפכ"ח מקיים שתי המשניות וכתב דשני מיני סבכות יש לזקנה והתם איירי באותה שיושבת עלי' ובאמת צ"ע כיון דכל עיקר הדין תלוי בסבכה עצמה אם ראוי' למושב ויושבת עלי' טמאה מדרס אמאי תלי לה בילדה וזקנה הא של זקנה נמי אם עשוי' למושב טמא. ולק' בפכ"ח נמי תני של זקנה