משנה אחרונה קמז

שלא קבעו כיון שבתחלת עשייתו חשב לשם וילון והא דבפ"כ סדין שעשאו וילון שהי' מיוחד לשכיבה ונמלך ועשאו וילון והלכך פליגי בה התם מאימתי הוא טהרתו והכא מיד טהור ממדרס וכה"ג פי' לעיל מ"ח:

ושל צורות טהור מכלים:

פי' הרב שעשוי להתלמד בה וכתב הרמב"ם בחבירו שטהור לפי שאינו משמשי אדם ע"כ. ומשמע דה"ה ספרים שעשויין להתלמד בהן נמי טהורין. וכ"מ בפכ"ח מ"ט דמטפחות ספרים טהורין אע"ג דתכריך כלים טמא וע"כ משום שהספרים עצמן טהורין. וטעמא דמילתא נראה שכל בגד ועור אין בהן טומאה מדאורייתא אא"כ ראויין לקבלה דומיא דשק. וכל בגד ועוד סתמן עשויין לקפל ולכרוך בהן שום דבר כמ"ש תיו"ט רפכ"ז. בשם התוס'. אבל ספרים שאסורין לכרוך בהן ולהשתמש בהן אין ראויין לטלטל מלא ול"ד לשק אלא מדרבנן הוו מיטמו כדין פשוטין אלא דכל פשוטין אינם טמאין אא"כ משמשין אדם וכלים. וזה שעשוי להתלמד ס"ל דלא הוי משמשי אדם. וה"ה דהומ"ל דאינו משמש הכלים ובפשוטין בעינין דוקא משמש אדם וכלים כמ"ש הר"ש רפכ"ב מן הת"כ והרמב"ם רפ"ד מה"כ. ואיכא למידק העשוי לוילון אמאי טמא מת נהי שהשמש מתחמם בו ומתעטף הא בגד נמי איתקש לשק ובעי' מיטלטל מלא ומאי מיטלטל מלא שייך בוילון. ואי מדרבנן טמא מת כדין פשוט נמי קשה הא אינו משמש הכלים. ובשלמא סתם בגד דעלמא י"ל דעשוי ג"כ לקפלו ולכרוך בו שום דבר אבל וילון אינו עשוי לכך ושמא השמש עשוי ג"כ לכרוך בו ויותר נראה דבגד העומד ללבישה לא איתקש לשק דנהי דכלי עץ או עור בעינין דומיא דשק היינו משום דאינהו נמי כלי תשמיש נינהו דומיא דשק וחשיבות דידהו דמשמשין את האדם ומשום זה תורת כלי עליהן והלכך בעינין שהתשמיש שלהן יהא דומה לתשמיש השק. אבל בגד אית לי' חשיבות לעצמו שעשוי ללבישה על גופו של אדם ממש וחשוב יותר ולא בעי' מיטלטל מלא שהרי אינו עשוי לשם טלטול אלא לשם מלבוש והיינו דלא אשכחן בשום דוכתא דבעי' בבגד מיטלטל מלא דומיא דשק. וניחא נמי דוילון טמא משום שהשמש מתעטף בו אעפ"י שאין עשוי לכרוך בו. ושל צורות שאין עשוי להתחמם ולא לכרוך בו טהור מכלום ודע שהתוס' במס' ביצה דף י"ד הקשו אהא דהשמש מתחמם בו דא"כ פרוכת של מקדש אמאי טמא הא לא שייך שהשמש מתעטף בו שאסור בהנאה עיי"ש ולכאורה לאו קושיא היא דבשלמא בוילון צריך טעם שהשמש מתעטף בו דאל"כ כיון דמחובר לקרקע היא אינו מקבל טומאה אבל פרוכת דמקדש שהיא של צמר ואע"ג דמחובר היא טמא דפשתן אינו טהור אעפ"י שמחובר כדאמרי' כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שהאוהל עצמו טמא אעפ"י שמחובר וצמר ועור דינם כפשתן לענין זה כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ה מהט"מ. ומיהו למאי דפי' לעיל שפיר קשיא להו דנהי דמחובר נמי טמא מ"מ לא עדיף מאינו מחובר וכל בגד שאינו עומד ללבישה או לכרוך בו טהור ושל מקדש נמי שאסור בהנאה אמאי טמא. אבל לפי"ז לא יתיישב תירוצם דפרוכת דמיכף כייף לי' על הארון הוי אוהל ותורת כלי עליו עכ"ל דאכתי לא מתיישב דכל בגד שאין עומד ללבישה או לכרוך בו הא אמרי' דלאו כלי היא. וצ"ל דה"ק דבאוהל אשכחן בהדיא דרחמנא שוי' כלי דכתיב והזה על האוהל ועל כל הכלים. ונהי דהתם באוהל המשמש לאדם מיירי מ"מ מסתברא דצורך גבוה לא גרע מצורך הדיוט וכיון דאוהל של אדם חשיב כלי ה"ה של גבוה. א"נ י"ל דעיקר קושייתם היא דפרוכת נמי מחובר היא ואמאי טמא דנהי דאוהל של צמר ופשתן טמא אע"ג דמחובר. דווקא נטוי כאוהל אבל פרוכת דאינה אלא מחיצה ולא אוהל לא ותירצו דפרוכת נמי אוהל היא. וצורך גבוה הוה כצורך הדיוט כדפי'. עוד תירצו א"נ כשהיו נושאין הפרוכת ממקום למקום היו כורכין בה את הכלים ע"כ כלו' וטמא משום כלי קבול:

ונחזור לפי' משנתינו דהא דלוילון טמא מת משום דחזי ללבישה מיקרי שהשמש מתעטף בה ולצורות טהור דכל להתלמד לא הוי משמשי אדם ומיהו נראה דדווקא להתלמד אבל חשב לצייר בגד וללובשו בציורי' פשיטא דהמצוייר נמי טמא דמ"מ בגד היא ללבישה ומשום ציורין לא אזל שם בגד והא דבפכ"ח מ"ד גבי מטפחות ספרים המצויירות טהורות דווקא לספרים שהם עצמן אין מקבלין טומאה דלהתלמד עשויין כדפי' אבל ללבישת אדם ודאי טמא וכ"כ רש"י בהדיא בפ' דם חטאת ד' צ"ד בהא דבעי הש"ס התם לאשכוחי דבר הראוי קבל טומאה ואינו מקבל טומאה ואמר רבא בגד שחשב עליו לצורה דאי מבטל לה למחשבתו ראוי היא לקבל טומאה והשתא מיהא לא מקבל טומאה ופי' חשב עליו לצורה לציירה במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירה או מבטל לה למחשבתו לאו כלי