משנה אחרונה קמו

טמא מת. דסד"א כיון דלא חזי למדרס במת נמי לא ליטמי דכל עיקר טומאה במפץ ילפי' משום שמטמא במדרס וזה אינו ראוי למדרס אפי' מיחדו למדרס ולא דמי לכל הני משניות דלעיל דלא מטמו במדרס ומיטמו במת דהתם אין עיכוב המדרס מצד הכלי שבעצמו ראוי הוא אלא מצד הבעלים שיחדו למלאכה אחרת וא"ל עמוד. אבל היכי דהכלי בעצמו לא חזי סד"א דבמת נמי לא ליטמי קמ"ל כיון דבשעת עשייתו מיחזא חזי בעצמו אי לאו מצד מחשבת הבעלים חזי למדרס קרינין בי' וטמא במת ודע שהר"ש והרא"ש כתבו דהא דשל צבעין טמא מת דווקא בשל עץ וביש לו בית קבול כמ"ש הרא"ש אבל של שיפה ושל גמי אפי' יש לו בית קבול טהור דשיפה וגמי אינם אמורים בתורה ואינם בכלל כלי אא"כ ראויין למדרס ושל צבעין דאין מטמאין מדרס טהורין אף ממת אלא בשל עץ מיירי ולפ"ז אין כאן שום חידוש במתני' ואפשר דסתם העשוי' לשכיבה היינו של שיפה וגמי שהוא רך ולא של קנים וקמ"ל מתני' דבמדרס אפילו שיפה וגמי מטמאין

מי"א: שלש חמתות ושלש תורמלין. וה"ה לקלוסטר וכריתית כדתנן רפ"כ. וצריך טעם מתני' הכא מאי קמ"ל ונ"ל דהכא קמ"ל דהבאים במדה אין טהורים אלא משאר טומאות אבל טמאים במדרס כשמיוחדים לכך כמ"ש הרב מ"ד והיינו דלא משכח הכא טהור מכלום אלא בשל עור הדג דאלו באים במדה לא מצי למיתני דלא משכחת לה הכא דאי אין מקבלין כשיעור ממילא אין באים במדה. ובמקבלין כשיעור לא מצי למיתני טהורים מכלום דהא טמאים במדרס והלכך לא משכחת בהו טהור מכלום אא"כ בשל עור הדג. ואע"ג דאם נפחתו נמי טהורים מכלום כדתנן רפ"כ: בנפחתו לא איירי בכולי' פרקין כדפי' לעיל: המקבלין כשיעור: והשיעור מפורש רפ"כ החמת שבעה קבין וכמ"ש הרב כאן ותימה שבפירוש הרמב"ם כתב כאן החמת ארבעה קבין וגם בחבורו פכ"ז דין יו"ד העתיק כן וזה סותר למשנה דרפ"כ והרמב"ם עצמו כשהעתיק אותה משנה בספכ"ז מה"כ העתיק ג"כ החמת שבעה קבין

מי"ב: שלשה עורות הן הכא אתי לאשמועי' דהא דתנן לק' פכ"ז מ"ב העור שיעורו חמשה על חמשה היינו דוקא בחתיכת עור שנקרע בלא כוונה אבל אם מתחלה עשאו לשם שטיח אפי' פחות מכשיעור טמא וכדתנן התם במ"ד המקצע מכולם טפח טמא. וה"נ העשוי לשטיח מתחלתו בטפח סגי וכן לתכריך הכלים אפי' בפחות מכשיעור טמא הואיל ועשאו לשם כך חשוב כלי קבול וכ"כ תיו"ט רפכ"ז בשם התוס'. והעשוי לרצועות וסנדלים אפי' יש בו כשיעור טהור דמחוסר מלאכה היא ובהכי ניחא דלא תני נמי שלשה בגדים הן שלשה ע"ש טמא מדרס שלש ע"ש טמא מת. פחות משלש ע"ש טהור מכלום כדלק' פכ"ז מ"ב ומ"ח. דבהא ליכא שום חידוש דתני לה בפכ"ז בהדיא. אבל בעורות אשמועי' דלתכריך הכלים טמא אפי' בכ"ש. ומיהו בלא"ה ניחא דלא תני שלשה בגדים דבפחות משלש ע"ש לאו בגד מיקרי אא"כ עשאו לתכריך או לתשמיש והיינו דין דעורות: ושל רצועות ושל סנדלים טהור מכלום. פי' הרב דמחוסר מלאכה היא ע"כ וכ"כ הר"ש והיינו כדתנן פכ"ו מ"ז כ"מ שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאת וצ"ע דגבי בגד תנן פכ"ז מ"ב ומ"ח דמשארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה ומשמע אעפ"י שדעתו להשלים את כולו מ"מ משארג בו שלש ע"ש מיד מקבל טומאה וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם פכ"ב מה"כ דין י"ב. ואמאי מקבל טומאה הא יש בו חסרון מלאכה וצ"ל דכלל זה דחסרון מלאכה לא איתמר אלא בעורות ולא בבגדים ומתניתין דפכ"ו לענין עורות מיירי וגם הרמב"ם העתיקה לענין עורות בפכ"ד. וצריך טעם מהיכן למדו חכמים לחלק בזה בין עורות לבגדים ושמא הילכתא גמירי ואפשר דמקרא מצאו מדכתיב גבי נגעים או בעור או בכל מלאכת עור ודרשו בעור היינו עור שלא עשה בו מלאכה ומלאכת עור זה שעשה בו מלאכה וכ"כ רש"י בפי' התורה וקשה, דלמה לי מלאכת עור ומה אם זה שלא עשה בו מלאכה טמא כ"ש שעשה בו ולעיל פי"ז מט"ו כתבנו מזה אבל נראה דמכאן דרשו חז"ל דזימנין אפי' לא נעשה בו מלאכה אם אין מחוסר מלאכה ובמחוסר [בעי'] מלאכת עור ואע"ג דהאי קרא בנגעים כתיב ילפי' מינה לכל הטומאות דגלוי מילתא בעלמא היא דבכולהו כתיב כלי וגלי קרא דהמחוסר מלאכה לאו כלי היא

מי"ג: שלשה סדינין הן. הכא אתי לאשמועי' דשל צורות טהור מכלום דאכתי לא תני לה בשום דוכתא דאילו לשכיבה ולוילון הא תנינהו לעיל בפ"כ מ"ו ופכ"ז מ"ט. ואפשר דלוילון נמי צריכי לאשמועי' הכא דמיד שעשאו לוילון טהור אעפ"י