משנה אחרונה קמה

קושיא דהתם התרבוסין פשוטין הם ואין להם בית קבול כדפי' שם והלכך אם משמשין את הכלים ואינם משמשי אדם טהורין והכא במטה יש לה בית קבול כדתנן לעיל מ"ב גבי עגלות המטה טמאה מת. ושל סרגין ודאי אין לה בית קביל וטהורה משום שאינה ממשמשי אד וכאן נמי צ"ע מאי קמ"ל בכולה מתני' ואפשר דקמ"ל דהעשוי' לשכיבה היינו בשעת עשייתה עשאה כדי לשכב עלי' טמאה מדרס מיד אעפ"י שעדיין לא שכב עלי' וזה פשוט שכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה והכי משמע דתני העשוי' לשכיבה ולא תני ששוכבין עלי' ומציעתא איצטריך לי' דשל זגגין טמאה מת. שאם עשאה אומני זכוכית לשם מלאכתן אעפ"י שלא נשתמשו בה עדיין והמטה ג"כ ראוי' לשכיבה אפ"ה אין בה טומאת מדרס אלא טומאת מת דבתר מחשבה דבעלים אזלינין והרי אינה ראוי' למדרס שא"ל עמוד. אע"ג דמחשבה אינה מוציאה מטומאה כדלק' ספכ"ה היינו אם ירדה טומא' לכלים אין יוצאת ע"י מחשבה: אבל כיון שלא ירדה עדיין תורת טומאת מדרס לכלים אלו שבתחלת עשייתן חשב עליהן למלאכה אין כאן תורת מדרס. והכי מוכח בפי"א מ"ב. דכל הנעשה. לשמש את הקרקע אפי' לא חברו עדיין טהור וכן של סרגין טהורה נמי מה"ט היא כיון שעשאוה הסרגין לשם מלאכתן לא ירדה להן תורת טומאה מעולם. ומתני' הכי דיקא דקתני של זגגין ולא תני (של זכוכית) שמניחין בתוכה זכוכית משום דמיירי שלא השתמש בה עדיין ולא הניח בתוכה אלא כיון שהזגגין עשאוה טהורה ממדרס

מ"ט שלש משפלות הן. נראה דאתי לאשמועי' הכא דשל זבל טמאה מדרס דסד"א כיון שעיקר עשייתה לקבלה והתשמיש של המדרס בה אינו אלא עראי ולפרקים כשרוצה לנוח נשען עלי' מעט כמ"ש הר"ש ואין זו עשוי למדרס דבתר עיקר תשמישו אזלינין ובספי"ט נמי אמרי' דהקיבול שבה היא עיקר קמ"ל כיון שעשוי מ"מ למדרס כל שהו ה"ז כמיוחד למדרס (ובפ' במה אשה דס"ו גבי אם יש לו בית קבול כתותין פליגי בה אביי ורבא בהך סברא ומתני' דהכא משמע כרבא וצריך ליישב דלא מייתי מינה התם) ומכאן משמע דכלי המיוחד אפי' שעה אחת ביום לישיבה ושאר כל היום לקבלה או למלאכה אחרת ה"ז טמא מדרס הואיל ובאותה שעה שמיוחד למושב אין א"ל עמוד וכדפי' ברפ"כ. ועוד אשמועי' במתני' דהכא דפוחלץ של גמלים טהור. ולפי הענין נראה דפוחלץ זה יש לו בית קבול כמו, כל משפלת אלא שאינו עשוי לקבל בו כדרכו. אבל כופין אותו על משאוי שעל הגמלים שלא יתפרק המשאוי ונכנס המשאוי בתוך חללו של הפוחלץ והוא מחזיק המשוי ומעמידו והוא טהור מכלום שאין זה כלי קבול דבעינין דומיא דשק שמטלטלין על ידו מה שנותנין לתוכו. ופי' מהר"ם דפוחלץ הוא מעור הגמל וטהור משום שבאה במדה אינו מיושב דליתני סתמא והבאה במדה טהורה כדתני לעיל. ועוד דלא מצינו בשום מקום במשנה טהרת באים במדה גבי כלי עור. ומיהו הדין אמת דבעור נמי בא במדה טהור דהא איהו נמי איתקש לשק. וכאן הו"מ למיתני במתני' ושנפחתה מלקבל רמונים טהורה וכדתנן ספי"ט ואפי' לר"מ דמטמא התם במדרס היינו בשל זבל המיוחד גם למדרס: אבל בשל תבן ונפחתה לכ"ע טהור. ולא תני לה משום דבנפחתה לא מיירי בכולי' פרקין דההיא שברי כלי הוא ואנן בכלים איירינין

מ"י: שלשה מפצים הן: בתיו"ט הביא לשון הרמב"ם שהמפץ אינו בכלל כלים האמורים בתורה וכו' עיי"ש ולכאורה לשון זה סותר את לשונו שבספ"א מה"כ שהמפץ אפי' הוא של שיפה ושל גמי בכלל כלי עץ שהוא גדל מן הארץ ונראה דהתם קאמר שבכלל פשוטי כלי עץ הוא. והכא אמר שאינו בכלל כלי קבול והיינו שכתב האמורים בתורה שהכלים האמורים בתורה בשרצים ובמת בכלי קבול משתעי דאיתקשו לשק אבל הר"ש והרא"ש כאן ס"ל דשיפה וגמי אינם כלי אפי' מקבלים אם לא כשטמאין במדרס ובפ' במה אשה דס"ו ד"ה מחצלת בתוס' כתבו שתי הסברות: של צבעים טמא מת. פי' הרב שנותנין בו הצבעין הבגדים וכ"כ הרמב"ם. וצ"ע דא"כ אינו משמשי אדם ודמי לתרבוסין של זתים ומטה של סרגין דטהור. ונראה לפרש שנותנין בו סממנים של צבע וכורכין אותו כמו כיס וקושרין אותו להיות הסממנים שמורין בתוכו והשתא הוה כמו כלי קבול דדמי לשק וכ"כ תיו"ט רפכ"ז בשם התוס' דשבת שדבר המתקפל וכורכין בו הוי כלי קבול וכ"מ לק' מי"ב. וא"כ טמא מת דהכא מדאור' ובזה נראה לישב הא דתני לכולה מתני' דלכאורה אין בה חידוש. והשתא ניחא דמתוך צבע הסממנים אינה ראוי עוד למדרס שהיושב עליו בשרו נצבע וגם שהסממנים הם כמו אבק וחול ונדבקין במפץ ומזיקין ליושב. וקמ"ל דאפי' השתא דלא חזי למדרס