משנה אחרונה קמא

דאינשי דבדילי מן המת ומכל תשמישיו ואין לך אדם יושב על אלו וקמ"ל דאפ"ה טמאין מדרס לפי שהנשים יושבות קודם קבורה שם ומבכות ומכאן משמע דאפי' מה שאינו מיוחד לישיבה אלא בשעה המיוחדת ואחר השעה א"ל עמוד אפ"ה טמא הואיל ובאותה השעה אין א"ל עמוד דהא הכא א"א להן לנשים לישב על מטה זו אלא עד הקבורה ואפ"ה טמא מדרס: כסא של כלה ומשבר כו'. נראה דיש חילוק בין אלו למטה וכר של מת דרישא. דהתם נהי דאין יושבין עליהן אלא בשעת הקבורה מ"מ גם בכל עת ראויין לישיבה לאדם שאינו מקפיד ולא מאיס לי' אבל הני דסיפא הבעלים קפדי עלייהו מפני חשיבותן ואין מניחין לאדם אחר לישב עליהן לעולם. והלכך פליג בהו ר"י וסבר דלאו מיוחד לישיבה נינהו כיון דאינם מיוחדין אלא לאדם אחד ולשעה אחת וס"ל לר"י דאפי' ע"י הכלה והחיה אין מיטמאין ות"ק סבר דישיבה לשעה הוה ישיבה והכלה והחיה מיטמאין אותן משום מושב אבל אדם אחר מודה ת"ק דאין מטמא אותם אם ישב עליהן בזיבתו. ואם ניטלו חיפוייו בכסא של כלה אפי' הכלה אינה מטמאתו כדפי' כ"ז בפכ"ב

מ"ה החרם טמא. נראה דיש חילוק בין חרם לרשת דהחרם נקבי' רחבים הרבה בין חוט לחוט הלכך אי לאו מפני הזוטו היה טהור. ורשתות ומכמורות הנקבים קצרים ודקים ודומות לבגד כך משמע מדברי הרמב"ם בחבורו פכ"ב שזה שכתב מפני שעיני אותה השבכה קצרים כו' ארישא קאי ארשתות ומכמורות האקון: תמונת האקון מפורש בתיו"ט פי"ב מ"ג. וכל הני הטהורין משום שאין להן צורת כלי

פכ"ד מ"א שלשה תריסין הם: בפרק הזה תני בכל הכלים כשהם ראויין למדרס ולא למלאכה אחרת טמאין מדרס וכשהן עומדין למלאכה אחרת טמאין במת. וכשאין בהן לא זה ולא זה טהור מכלום וצריך טעם כל הני משניות למה לי כיון דכולהו חדא מילתא אמרי מה לי אם הכלים של עץ או של עור או של בגד. ואי משום דיש ביניהם חילוק לענין טהור מכלום שיש שטהרתן משום שבאים במדה. ויש משום שבא מדבר שבים ויש משום שאין עליו צורת כלי הא כבר תני לן כל אלו הדינים שכל אלו אין להם טומאה ולעיל בדוכתי טובא שמעינין כל הני ולמאי הדר ותני להו הכא. וע' בתוס' ר"פ יש מותרות ולק' נכתוב שיש בכל חדא צד חידוש ופי' כל חדא בדוכתה: ודיצת הערביים טהורה מכלום. פי' הרב שאינו אלא לשחוק אבל שמשחקין בו בקומפין אינו לשחוק לבד אלא ללמד מלחמה ולהגן. ויש לדקדק אי לשחוק לאו כלי הוא אמאי טמא הכדור בר"פ דלעיל שאינו אלא לשחוק ושמא שחוק הכדור מרויחין בו מעות חשוב תשמיש אדם

מ"ב ושל אבנים טהורה מכלום. פי' הרב לפי שפרוצה מתחתי' כמוציא רמון ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י במס' שבת ד' פ"ד ומסיים בה ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים ע"כ וכן מוכח לכאורה התם בגמ' דא"ר יוחנן עלה דמתני' דשל אבנים טהורה ואם יש בה בית קבול רמונים טמאה. משמע דטהרתה היא משום שנקובה במוציא רמון. ומ"מ אני תמה ע"ז דע"כ עגלה זו מתחלתה נעשית כך נקובה ברמונים דאי מתחלתה לא היתה נקובה מאי פסקא דקתני של אבנים טהורה ליתני הנקובה במוציא רמון טהורה. אלא ע"כ דאם היתה מתחלתה שלימה וניקבה אח"כ בהא לא איירי תנא דבשברי כלים לא איירי ובכולי' פרקין לא תני ניקבו או נשברו בכדי טהרתן טהורה מכלום משום דמה שבטל מכלי לא איירי אלא במה שהוא טהור אעפ"י שהוא שלם. וא"כ ה"כ בנקובה מתחלתה איירי והיינו דתלי טהרתה משום שהיא של אבנים שדרך עגלה העשוי' לאבנים שעושין אותה נקובה מתחלתה וא"כ הוא יש לתמוה דכלי העשוי מתחלתו נקוב במוציא רמון אינו טהור בכך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ו מה"כ דין ג' שאינם טהורין עד שיקרע רובן והכי מסתברא דטעמא דהכלים טהורים במוציא רמון משום דתו לא חייס עליו ליחדו לשום תשמיש כדמוכח רפי"ז ואם נעשה כך מתחלתו לא שייך זה וכן נראה מפירש"י ס"פ הקומץ רבה דל"ז גבי חמתות צרורות טהורות פירש"י דהוו כניקבו במוציא רמון חוץ משל ערביים שדרכן בכך ע"כ וע' פי"ז מ"ג. והכי אשכחן נמי בכלי חרס לעיל בפ"ב מ"ד ומ"ו דכל שדרך תשמישו בכך אין הנקב מטהרו. ומיהו הראב"ד פ"ו מה"כ חולק ע"ז ודעתו דאפי' נקובין מתחלתן טהורין ולשיטתו ניחא מתני' דהכא. ולהרמב"ם קשה של אבנים אמאי טהור. וכ"ש דשיטת הגמ' מוכח דמשום נקובתה טהורה ונקובה שבתחלה מטהר: ונראה דיש להרמב"ם פי' אחר בסוגי' דהא דאמרי' התם דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול דווקא שאין ניכר מתוך מלאכתו של הכלי שמתחלתו עשוי