משנה אחרונה קמ

לגמרי אעפ"י שעשאה כך מתחלתה לקבל כסות גדול שאינה נופלת והדפנות מחזיקין אותו אפ"ה טהור

פכ"ג מ"א שנקרעו הנוגע בהן טמא. פי' הרב שנטמאו ואח"כ נקרעו וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ספ"ז מה"כ ומה שבתוכן טהור שאין מה שבתוכן חבור להן ע"כ. ולפ"ז הא דקתני נקרעו אורחא דמילתא נקט שאם לא נקרעו אי אפשר ליגע במה שבתוכן אם לא ע"י מחט. אבל אני תמי' על פי' זה דבפ"י דמקוואות תנן כסת עגולה והכדור והאימום והקמיע והתפלה א"צ שיבואו בהם המים זה הכלל כל שאין דרכו להכניס ולהוציא טובלין סתומים. הרי בהדיא לענין טבילה מה שבתוכן חבור להן ואינו חוצץ דכגוף אחד הוי. ומדלענין טבילה הוי חבור לענין טומאה. נמי הוה חבור וכ"כ התוס' בהדיא בס"פ ארבע מיתות דס"ח (וכ"כ הר"ש דר"א דאמר בתוספתא מטבילין כמות שהן שאין מה שבתוכן חוצץ פליג אמתני') וא"כ מתני' דהכא ודמקוואות סתרי אהדדי. אלא ודאי דמתני' דהכא נקרעו דוקא קאמר דמיירי שנטמאו אחר שנקרעו שנגע הטמא בחיצון אחר הקריעה שאז אין מה שבתוכן חיבור כיון שנופל ויוצא דרך הקרע אבל שלימים מה שבתוכן חיבור כההיא דמקוואות. ונ"ל שגם דעת הר"ש ז"ל כפי' זה שכתבנו שכתב ובמה שבתוכן טהור אם נגע במה שבתוכן אין טמא החיצון שאינו חבור ע"כ. הרי שמפרש הנוגע בהן היינו שהטמא הנוגע בהן מטמאן אבל אם נגע במה שבתוכן אינו מטמא החיצון הוזקק לפי' זה משום דע"כ מתני' מיירי בנטמאו אחר הקריעה והיינו שנקרעו ואח"כ הנוגע בהן היינו הטמא דמתני' גופה מפרשא לן שנטמאו אחר שנקרעו. והכי משמע נמי מדתני סיפא באוכף שהתפר מחברו כלו' שאף לאחר הקריעה אין מה שבתוכו נופל שהתפר מחברו. דאי קודם הקריעה הני דרישא נמי מחוברין הם ע"י מה שתפר החיצון מסביב וסתום מכל צד ומה לי שמחובר ע"י תפירת פנים או ע"י תפירת חוץ. ולשון מהר"ם שהביא תיו"ט דנדור ואמום כמו כן תפורים מ"מ רגיל הוא להוציא מה שבתוכן לפעמים עכ"ל. ותימה שלא ראה מתני' דמקוואות דאדרבה אלו אין דרכן להוציא. אלא העיקר כדפי' דכשהן שלמים הוו חבור בין לענין טומאה ובין לענין טבילה ומתני' בנקרעו דוקא קאמר שאינם חבור וכן משמע בהדיא בתוספתא הביאה הר"ש דתניא הכדור והאמום והקמיע ותפלה וכסת עגולה שנקרעו אם מקבלין מה שבתוכן טמאין ר"י בן קרחה אומר משום ר"א אף מטבילן כמות שהן ע"כ. נראה דלת"ק יש חילוק דהא דנקרעו לא הוו חבור דווקא אם אין מקבלין מה שבתוכן שהקרע גדול ומה שבתוכן נופל אבל אם מקבלין כשלימים דמו והכל חיבור. וריב"ק משום ר"א פליג וס"ל דאפי' אין מקבלין הוו חבור אפי' לקולא שמטבילן כמות שהן. וכ"כ הר"ש דר"א אעפ"י שנקרעו פליג כדמוכח בסוף ארבע מיתות ע"כ. ולפ"ז יש תימה על הרמב"ם דבפ"ג מה' מקוואות דין כ"ג העתיק מתני' דמקוואות בסתם דמטבילן כמות שהן ובספ"ז מה"כ פסק למתני' דהכא גם בנקרעו אחר שנטמאו שאינם חבור וגם הרב כאן נמשך אחריו והם דברים סותרים זא"ז וצ"ע

מ"ב ר"י אומר אף טפיטין של סוס טמא משום מושב. שיעור הלשון כך היא טפיטין טמא אף משום מושב לא במרכב לבד ולפי שהמושב חמור ממרכב כדלק' קאמר אף. אבל הרמב"ם בפי' כתב שהטפיטין לר"י לא יהי' מרכב אבל יהי' מושב וכך הם דברי הרב נראה דלא גריס אף. ולכאורה נראה שכן עיקר שאם הי' מיוחד למושב ולמרכב לא הי' טמא משום מושב שאין לך טמא מושב אלא המיוחד לישיבה לבד שאם מיוחד גם למלאכה אחרת טהור שאומרים לו עמוד וה"ה אם מיוחד לרכיבה ג"כ כיון שא"א לו לישב עליו בכל שעה אין זה מיוחד למושב וטהור ולפי גי' הספרים דגרסי אף צ"ל דס"ל שאם יש שעה מיוחדת למושב ושעה מיוחדת למלאכה אחרת מיקרי מיוחד למושב הואיל ובאותה שעה אין א"ל עמוד וכמש"ל בפ"כ ולק' בפרקין מ"ד: אבל אוכף של נאקה טמא. פשטא דמתני' משמע דטמא מושב קאמר דאי טמא מרכב לא שייך למיתני סתם טמא ועוד דת"ק לא חשיב אוכף בין הטמאין מרכב

מ"ג מה בין מרכב למושב: וה"ה בין מרכב למשכב יש חילוק זה דעיקר החילוק מקרא דגבי משכב אתי. וכ"מ שנזכר מושב ה"ה למשכב ובין ששכב על המושב או ישב על המשכב טמאהו אלא שהמיוחד לישיבה נקרא מושב ומה שמיוחד לשכיבה נקרא משכב כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' משכב

מ"ד: המטה והכר והכסת של מת: המטה היא שמוציאין בה את המת לקבורה ודרך להניח תחתיו של מת על המטה כר וכסת ואורחא