משנה אחרונה קלט

טמא מת שכל הטמא מדרס טמא מת והברזל טהר ממדרס ואין עליו אלא טומאת מת. וכך הם דברי הראב"ד שהביא תיו"ט:

טרסקל:

פי' הרב סל קטן כו' ואוכלין עליו לחם ע"כ כלו' כשאינו מחופה עור נעשה לאכול עליו אבל כשמחפין אותו עשוי הוא לשכיבה. ומ"מ זה שכתב שהוא סל אינו נכון דסתם סל מכלי קבלה היא ואמאי טהור. אבל לשון הר"ש והרא"ש בשם הערוך כלי עשוי מערבה כו' ע"כ ופשוט הוא ואין לו בית קבול:

ספסלין שבמרחץ. פי' הרב ספסל של שיש טהור הוא ומתני' מיירי לענין טומאת הרגלים ע"כ וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ונראה שהוצרכו להעמידה בספסל של שיש ולא העמידוה בספסל של עץ והספסל לעולם טמא אלא לענין הרגלים איירי מתני' דיש בהן חילוק. דמדקתני ספסל שבמרחץ ולא תני ספסל סתם משמע של שיש שדרך להיות כן במרחץ וכ"מ בהרא"ש ולפ"ז צ"ל דמתני' דאסברה לה בשל שיש לרבותא דאפי' הספסל עצמו טהור מ"מ הרגלים של עץ שמחוברים לו טמאים. והא דקיי"ל המחובר לטהור טהור ואמרי' נמי המחובר לקרקע ולפשוטי כלי עץ טהור לעיל בפ"כ ובפי א ובפי"ד. דוקא בשנעשה מתחלתו בשביל הקרקע ובשביל העץ אבל אם חבר כלי שהי' מקבל טומאה בפני עצמו וחברו, אח"כ לקרקע או לשאר דבר טהור אם לא בטלו מתשמישו ע"י חבור זה עדיין הוא מקבל טומאה כדמוכח בפ"כ. וא"כ צ"ל דה"נ הרגלים הללו היו כלי וראויין לישב עליהן בפני עצמן וכשחברן לספסל לא בטל תשמישן ואדרבה ראויין יותר לישיבה ולכך טמאין ומ"מ דבר תימה הוא מהמפרשים ז"ל שסתמו הדברים ולא פירשו וגם סתימת לשון המשנה משמע דבכל גוונא מיירי אפי' לא היו הרגלים כלי בפני עצמן. ועוד קשה אחת של עץ ואחת של אבן טהור אמאי של עץ טהור כיון דבפ"ע היה ראוי למושב ולא בטל תשמישו. ועוד דבפ"ד דזבים מ"ז מוכח דארבע רגלי המטה כיון שאינה יכולה לעמוד על שלש כל חד כולי' מעשה עביד. וה"נ אין הספסל יכול לעמוד על של אבן לבד והו"ל למי' דשל עץ כולי' מעשה עביד לחומרא. ועוד אם הספסל טהור לא יתכן שיהיו הרגלים טמאין כיון דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד ואי הספסל חשוב מעמיד הכל טהור ואי הרגלים הם המעמיד הכל טמא וסתמא דמתני' סברא הולכין אחר המעמיד דתנן בפי"ג מ"ו טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה ומוכח בפ' במה אשה ד"ס משום שהולכין אחר המעמיד וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס ספ"ד מה' כלים. ועוד אי טומאה דמתני' ארגלים קאי היכי תני שתי רגליו של עץ טמא טמאות מבעי' לי' למיתני. ולולא שאין לי פה לדבר נגד המלכים האדירים האלה נראה דספסל עצמו קאמר במתני' דטמא אפי' הוא של אבן שהולכין אחר המעמיד והרגלים הם המעמידין שאם לא הרגלים היה הספסל מונח בארץ ואין בו גובה טפח לאו ספסל הוא כדלעיל מ"ג. אבל אם אחת של אבן כיון שהמעמיד עצמו חציו טהור אין הולכין בזה אחר המעמיד והא דמשמע לק' בפ' בתרא מ"ג דלת"ק דר' יוסי לעולם אין הולכין אחר המעמיד התם המעמיד היא אחר שנתקלקל הכלי. אבל המעמיד שהיא מעיקר תחלת הכלי כמו רגלי הספסל הולכין אחר המעמיד וכ"כ התוס' פ"ק דשבת דט"ו דתרי גווני מעמיד נינהו ועיי"ש:

ששיגמן. פי' הרב פסלן ותיקנן ברהיטני וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולעיל במ"ט לא סגי לחכמים פיסול ברהיטני עד שיחוק בו והכא משמע דאי לאו טעמא שעשויין שיהו המים מהלכין תחתיהן טמאין בפיסול. צ"ל דכופת שאני מנסרים כדפי' התם ומ"מ העיקר נראה כפי' הערוך והרמב"ם שהביא בתיו"ט דשגמן היינו חבור הנסרים זה לזה ועושין כן במרחץ כדי שלא יהיו הנסרים נגררין ונשטפין מתוך חוזק מרוצת המים השוטפין ומהלכין תחתיהן לכך מחברין אותן שיהיו כבדין וקבועין ולא יהו המים שוטפין אותן. ור"ע דמטמא כיון שאין מחוברין לקרקע במסמרים ויתידות וחכמים מטהרין שמתחלתן לא נעשו אלא כדי לחברן בקרקע שדרכן לעולם לקובען כדי שיהו המים מהלכין תחתיהן ולא ישטפו אותן וס"ל כל שנעשה מתחלתו לחברן לקרקע אפי' לא חברן אין מקבלין טומאה כדפי' בפי"א. א"נ דס"ל כובדן קובען ונעשו כבנין וכ"כ הרא"ש דהוו כמו אצטבא שבבנין:

קנקילן שיש בה בית קבלת כסות טמאה. צ"ע מאי קמ"ל פשיטא דמקבלין טמאין ופשוטין טהורין. ואפשר שדרך כלי זה שיש בה נקבים משולי' להכניס העשן וקמ"ל דאפי' נקובה כמוציא רמון כל שיכולה לקבל הכסות ואין הכסות נופל דרך הנקב טמאה כיון שכעש' מתחלה כקובה במוציא רמון וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מה"כ דין ג' כלים שעשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון טמאין עד שיקרע רובן ע"כ. ואפשר שיצא לו זה מכאן. והיינו נמי דמסיק במתני' והעשוי' ככוורת טהורה כלו' אם אין לה שולים