משנה אחרונה יד

סאה כלמטה וכולהו כלמטה להחמיר. ולא ידעתי למה כתב הרמב"ם בחבורו הי' הכלי מחבית המכילה כסאה עד המכילה סאתים או יתר ונשברה שיעור שבריו בחצי לוג הי' הכלי מחבית המחזיק סאתים עד חצבים גדולים שיעור שבריו בלוג ע"כ דהא לפי הגמ' אינו כן דהמכילה סאה שיעורו כלמטה ברביעית והמכילה סאתים כלמטה בחצי לוג גם דברי הרב כאן כלי שהי' מחזיק מלוג ויתר מלוג אינו מדוקדק דהו ל לכתוב יתר מלוג דווקא ובסמוך בדברי ר"ע כ' ג"כ משהגיעו להיות קטנות שיעורן ברביעית ע"כ הו"ל לכתוב כשהם יותר מקטנות. מסאה ועד סאתים בחצי לוג. אבל אם אין השבר מחזיק אלא רביעית לא מקבל טומאה אפי' אם יחדו לצורך תשמיש רביעית לא מהני כיון שבא מכלי גדול בטלה דעתו דע"כ כולה מתני' ביחדו איירי דאי בלא יתרו לאו כלי הוא כדתנן רפ"ג העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים וטהור במוציא זית עד שמיחדו לרמונים כמ"ש הרב שם. ומתני' דהתם משמע הכי דקתני כמה שיעור כ"ח ליטהר אלמא דבמוציא זית טהור מיד אע"ג דחזי לרמונים כל כמה דלא יחדו טהור. וה"ה בשיעורין דהכא דבכולהו בעי יחדו ואם יחדו לפחות מכשיעור בטלה דעתו. וכ"כ התו' בחולין דף נ"ה וכ"נ מסקנת הר"ש והרא"ש כאן. וכתבו עוד דהא דאיתא בתוספתא כל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וכמ"ש הרב רפ"ד דמשמע מזה דאי כל כמה דלא יחדו נטהר בשבירה תו לא מהני יחוד דכבר טהר שעה אחת. לאו קושיא הוא דהתם לא אמרו כיון שטהר שעה אחת אין לו טומאה אלא בשבר שנשבר ולא בכלי שלם שנשבר דשפיר מהני בי' יחוד אעפ"י שקודם שיחדו הי' טהור והביאו ראיות לזה. ובהכי מיושב הא דתנן רפ"ג שיעור כ"ח ליטהר העשוי לאוכלין בזיתים ואמרי' התם דאם יחדו לרמונים טמא. וקשה אמאי שביק כל הני שיעורין דהכא ונקט רמונים והו"ל למימר אם יחדו לרביעית או לחצי לוג כדתני הכא. ואין לומר דהתם בניקב בשוליו איירי שאינו יכול לקבל כלום דהא סתמא קתני ועוד דאפי' ניקב בשוליו אם הדפנות ראוין לקבל נמי טמאין כדאמר הכא. אבל נראה דיש חילוק בין נשבר לניקב דהכא בנשבר ובטל תשמישו ודרך להקצותו לתשמיש כל דהו כגון כלי שהי' מחזיק סאה אם מחזיק השבר שלו רביעית נוח הוא לו. אבל לקמן מיירי בניקב דלא בטל לגמרי ואינו מתיאש ממנו להקצותו לתשמיש מועט אלא להשתמש בו במילואו כגון למלאות בו רמונים. ואם מיחדו לתשמיש של חצי לוג או רביעית לא מהני דבטלה דעתו. (ומכאן צ"ע על פי' רש"י בחולין דף קכ"ג גבי טלית שהתחיל בה לקורעה דמשמע דמפרש למתני' דהכא בלא יחדו דמייתי ראי' מהכא דהטלית טהורה אעפ"י שנשאר בה שלש ע"ש. ולמאי דפרשינין דהכא ביחדו אין זה ענין לשלש ע"ש דלא בעי התם יחדו ואמאי פרחה טומאה. ומיהו אפי' נפרש דה"נ לא בעינן יחדו ל"ק כלל דהכא השברים טמאין דכל עיקר טומאת הכלי טומאת מגע הוה ולא בטלה דשברים ג"כ ראוין לכך אבל טלית דהתם טומאת מדרס הוה ובטלה דשלש ע"ש אין ראוי' למדרס כדמסיק רש"י ז"ל התם והילכך דברי רש"י שם צל"ע וע' בתוס' זבחים דצ"ה וכ"ז לשיטת המפרשים אבל הרמב"ם דס"ל לקמן רפ"ג דלא מהני התם יחוד נ"ל דאיהו מפרש מתני' דהכא נמי בלא יחדו והכא מיירי שיטמא משום גיסטרא דרבי קרא בכלי חרס שהשברים שלו טמאין דכתיב וכל כ"ח לרבות השברים כדאיתא בתוספתא וכתבו בחבורו פי"ח ומתני' דרפ"ג דבמוציא זית טהור היינו בניקב דלא שייך בי' גיסטרא וכ"מ לקמן רפט"ז) ודע דכל הני שיעורין דמתני' דמיטמאין לאו משום כלי אלא משום גיסטרא דאפי' ניטלה אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג ויש חילוק בין כלי לגיסטרא כדלקמן ושוב ראיתי שכ"כ ג"כ התוס' ס"פ המצניע. ודוקא כשבר חשוב גיסטרא אבל ניקב אין דרך ליחדו לגיסטרא אא"כ ניקב כמוציא רמון דהוה כנשבר ולהכי לא חשיב התם ס"פ המצניע שש מדות בכ"ח כמו שהקשו התוס' דלא חשוב אלא מה שטמא בתורת כלי ולא בתורת גיסטרא הפכין הגלילים והחביונות פי' הרב היינו דקין שבכ"ח ע"כ ולפ"ז צ"ל דאתי' כריב"ז ופליג את"ק ואדר"ע ולעיל כתבנו דלהרמב"ם אין אלו דקין שבכ"ח ואתאן ככ"ע ולכך העתיק בבא זו בחבורו פי"ח דין ט"ו

מ"ג הטהורין שבכלי חרס. אע"ג דכלי עץ ועור נמי פשוטיהן טהורין וכן כשלא נעשו לקבלה. מ"מ מדרבנן מיהא טמאין ובכ"ח אפי' מדרבנן טהורין. ומיהו נראה דע"כ כלי חרס דנקט לאו דוקא דקחשיב ספינה ומנורה דבכלי עץ נמי טהורין אפי' מדרבנן דלא אשכחן בשום דוכתא דספינה מקבלת טומאה מדרבנן ואדרבה אי של חרס טהורה כ"ש של עץ כמ"ש תויו"ט בסמוך. ומנורה נמי אפי' מדרבנן טהורה אפי' של עץ משום דאינו משמשי אדם אלא משמש כלים בשעת מלאכה