משנה אחרונה יג

למלך בדעת הרמב"ם רפי"ז מה"כ דיד כלי חרס אינו אלא להוציא דווקא (וכן משמע סברת התוס' בפ' כל היד ד' כ"ו) אבל כתב שם בשם הרשב"א שהתו' תירצו דגזירת הכתוב הוא דיד עדיף מגבו והרמב"ן תי' דאיכא לאוקמי יד כלי חרס ביד חלולה שנטמא מאוירו ומכניס טומאה לכלי ע"כ. ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו לאוקמי ביד חלולה דלטעמייהו אזלו דאחוריהן דמתני' דהיינו החקק שמאחוריו נמי לא מיטמא אלא מדרבנן דלא חשוב תוך מדאורייתא וה"ה ליד חלולה והילכך ידות דמקרא נפקי ע"כ גזירת הכתוב היא דאין חילוק בין פשוט לחלול מדאורייתא. ולהרמב"ן משמע דחשוב תוך מדאורייתא ואפי' לענין אויר. וצריך ישוב לדידי' אמאי לא עריב ותני במתני' מיטמאין מאויריהן ומאחוריהן ע' בתוס' פ"ק דשבת וא"ת הא דתנן לקמן מ"ז בית תבלין של חרס שנטמא אחד מהן לא נטמא חבירו דאחוריו הוי. וה"נ תנן בפכ"ה ברובע וחצי רובע והשתא נהי דחשוב אחוריו כיון דחלול הוא מטמא מדאורייתא להרמב"ן. ולהתוס' נמי מדרבנן מיהת מיטמא ואמאי מטהרין התם ויש לחלק דהתם כל אחד כלי לעצמו ואינו עשוי לשמש לחבירו ואין לו תורת יד אבל חקק שמאחורי הכלי או יד חלולה שעשוין לשמש לכלי חשיבי יד גמור להרמב"ן מדאורייתא ולהתוס' מדרבנן

מ"ב הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן. כך היא גי' המפרשי' דמתני' מיירי בין בדקין עצמו כלומר כלי הקטן שבכ"ח כשמחזיק כדי סיכת קטן טמא וכן קרקרותיהן ודפנותיהן נמי בשיעור זה מיטמאין. אבל לא יתכן לפרש כן דכלי שלם לא אשכחן בשום דוכתא דבעי שיעור ובפי"ז מט"ו תנן העושה כלי קבול מ"מ טמא ופי' הרב שם אפי' אינו מקבל אלא כ"ש ומשמע דבכל הכלים הדין כן וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ב מה"כ. וראיתי שכן הקשו ג"כ התוס' בחולין ד' נ"ד דלא מצינו בשום מקום שיעור לכ"ח בתחלתו. ועוד דאי מיירי בדקין עצמו שמחזיקין כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו א"כ אין לך כלי קטן ממנו ובסיפא דמתני' אמר הפכין הגלילים והחביונות שיעור קרקרותיהן כ"ח ואין להן דפנות ונדחק הר"ש לפרש דסיפא אתאן לריב"ז דפליג את"ק ולישנא לא משמע הכי דאי לאפלוגי אתי אמאי שני בלישני' וקרי להו הפכין הגלילים לינקוט הדקין שבכ"ח כלישני' דת"ק ובאמת הרמב"ם בחבורו פי"ח מה"כ לא העתיק דין משנתינו לענין הדקין השלמים אלא כולי' לענין שיעור קרקרותיהן ודפנותיהן איירי וכ"כ ג"כ בפירושו. ונראה שגירסתו הדקין שבכ"ח קרקרותיהן בלא וא"ו. דהשתא לא איירי אלא בשיעור קרקרות ודפנות לחוד אבל הכלי מתחילתו אין לו שיעור כלל. (והכי משמע נמי מהא דיושבין שלא מסומכין דאינו אלא בשברים דאלו בשלם אפי' מסומך טמא כדלקמן פ"ד מ"ג שלכך נעשה) וס"ל נמי דסיפא דמתני' הפכין הגלילים כו' אתאן ככ"ע והעתיקו ג"כ שם בחיבורו דין ט"ו. והיינו דתרי גווני דקין נינהו והני דרישא בקטנות שבגדולות איירי וסיפא בקטנים שבקטנים והיינו דקרי להו פכין והם מתוך קטנותן קרקרותיהן בכ"ש ואין להן דפנות כמ"ש בפירושו ובחיבורו שם (ונראה דלהרמב"ם דכולה מתני' בשברים איירי הא דנקט דקין לא קאי אלא אכדי סיכה ועד לוג ומלוג ועד סאה דאלו מסאה ועד סאתיים וכו' לאו מדקין נינהו). שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. לשון מכדי לא מתיישב דהו"ל למיתני כדי. ותויו"ט כ' דבנוסחת מהר"ם בכדי ועוד לפי סדר לשון המשנה הו"ל למיתני עד לוג כדי סיכת קטן כדתני בכולהו שיעור השבר בסוף והרמב"ם מפרש דמכדי סיכת קטן אשיעור הכלי בתחלתו קאי שאם קודם שנשבר הי' מחזיק כדי סיכת קטן או יותר מכדי סיכה עד לוג או יותר מלוג עד סאה כל אלו שיעור השבר שלהן ברביעית. ונראה דהא דלא תני מתני' מכדי סיכת קטן ועד סאה משום דיש מקומות שדרכן לעשותן עד לוג ויש מלוג עד סאה כמ"ש הר"ש בסמוך גבי ועד שלש ועד חמש. ובחבורו לא העתיק אלא מכדי סיכה עד סאה (והא דאמרי' בחולין לוג כלמטה סאה כלמטה אעפ"י שהכל שיעור אחד לישנא דמתני' נקט) עוד כתב בחבורו שם שכדי סיכת קטן היינו סיכת אדם קטן. ונימוקו עמו דלפי שיטתו דכדי סיכה אכלי קאי א"א לפרש דרביעית יהא שיעור השבר של סיכת אבר קטן של קטן. ולא ניחא לי' לפרש כדי סיכה הוא שיעור השבר כשיטת המפרשים ז"ל דלשון המשנה לא משמע כן כדפי'. ועוד דפחות מן שיעור אבר קטן של קטן פשיטא דלא חזי למידי וא"כ סיפא דפכין הגלילים שיעור קרקרותיהן כ"ש משמע דאפי' פחות מכן מיטמא ואמאי כיון דלא חזי. ולא משמע לי' דסיפא פליגא כדפי' לעיל. (ויש ראי' לשיטת הרמב"ם ממתני' ג' וד' דפ"ג דקתני התם שיעור שבר סתם ברביעית משמע משום דפחות שבשיעורים נקט וכ"ש דבגדול ממנו טמא אבל לשיטת המפרשים הו"ל למינקט כדי סיכה):

ועד לוג. בגמרא בחולין אמרינין לוג כלמטה