משנה אחרונה קלח

דכיון שלא נתקלקל בית מושב שלו שהרי חיפוייו של כלה אינם הלוחות אלא הפתוחים והציורים והאי דטהור משום הקפדה היא שמקפידין שלא לישב עליו כדפי' לעיל. ומ"מ מצד עצמו ראוי הוא למושב קמ"ל דהקפדה מבטלת המושב והוה בטל העיקר

מ"ח שידה שניטל העליון: בתיו"ט כתב שצ"ל שתמונת השידה משונה מתמונת התיבה וכו' נראה שהתיו"ט הבין דה"נ בשידה לענין טומאת מת איירי כמו תיבה דפי"ט וכ"נ מפי' הרב שכתב שבאינה מחזקת מ' סאה איירי ואלו לענין מדרס אפי' מחזקת טמאה כדלק' פכ"ד מ"ד. ולפ"ז ניטל העליון צ"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' שהשידה יש לה שני קיבולים בעליונו וגם בשוליו וכשניטל האחד טמא מפני השני וכ"כ הרא"ש והא דקאמר ר"י טמא מפני הדפין היינו שמשתמשין ג"כ בדפין כמ"ש הרא"ש אבל לא אתפרש א"כ לענין הדפין במאי פליגי. ויתכן לפרש דפליגי בכלי קבול שבטל קיבולו אי שייך בי' טומאה דרבנן כתורת פשוטי כלי עץ דר"י ס"ל דלא גרע מפשוט וטמא מדרבנן והיינו מפני הדפין וחכמים ס"ל דגרע מפשוט וטהור לגמרי כיון שלא נעשה לשם פשוט ובספי"ט כתבנו דר"מ וחכמים נמי בהא פליגי ועוד בכמה דוכתי כתבנו מזה. ומ"מ נראה יותר לפרש מתני' לענין מדרס שהשידה עשוי' לישב עלי' או לשכב ודרכה להפכה ג"כ פעמים עליונו למטה. אבל על הצדדים אין דרכה הלכך מטהרי' חכמים וכן מפרשה הרמב"ם בחבורו לענין מדרס. ופלוגתייהו דר"י וחכמים לענין הדפין נמי כדפי' לעיל דלמדרס בעינין כלי כדפי' הרב פ"כ מ"ג והלכך אם ניטל העליון אכתי כלי קבול הוא. וכן ניטל התחתון חזי לקבלה ע"י שמהפכו דחזי להפכה ששולי' ופיה שוים ברוחב. אבל ניטל העליון והתחתון בטלה לה מכלי קבול לגמרי וס"ל לר"י דטמא מפני הדפין דחשוב מיהת כפשוט ושם כלי עלי' וחכמים מטהרין כיון שזהו לא נעשה לשם פשוט אינו חשוב כלי: ישיבת הסתת טמא מדרס הרמב"ם והרא"ש פי' שהסתת מכין לו מקום בקצה הקורה לישב עליו ומסתת האבן בקצה השני ע"כ. וצריך ביאור מתני' מאי קמ"ל ושמא בקורה המונחת בקרקע ואינה גבוה טפח דבספסל אמרי' במ"ג דאם אין גבוה טפח לאו מושב הוא קמ"ל דלגבי סתת הוה מושב שאין דרכו לישב במקום גבוה מפני כובד האבן שא"א לו להביאו על מקום גבוה ודמי לכסא של קטן לק' פכ"ז מ"ה. ועוד יש לפרש דמיירי בקורה המשוקעת בבנין והניחה הבנאי מתחלה להיות ארוכה משאר הקורות ובולטות חוץ לסדר הבנין כדי לישב שם הסתת. וטובא קמ"ל דאע"ג דהמחובר לקרקע ולבנין אינו מקבל טומאה דוקא כשהחיבור הוא צורך לקרקע ולבנין. אבל קורה זו שבולטת חוץ לסדר הבנין ואינה צריכה לבנין לא חשיבה כמחובר ולענין המחובר לטמא טמא נמי מוכח בכמה דוכתי דאם החיבור הוא לצורך הוי חבור מעליא מדאורייתא אבל אם אינו לצורך אינו כמחובר אלא מדרבנן גזור שהוא כמחובר לטמא וטמא כמותו. וא"כ הכא דהחבור הוא להקל דאי אמרי' דהוי מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. וכיון דמדאורייתא לא הוה כמחובר וטמא לא מצי רבנן לטהורי מה שהוא טמא מדאורייתא. וכבר הוכחנו סברא זו לעיל בפי"ט ובכמה דוכתי דכל שאינו צורך בחבור אינו כמחובר אלא מדרבנן

מ"ט. כופת שסרקו או כרכמו. משום דקיי"ל דלענין מדרס בעינין כלי וחתיכת עץ בעלמא והיינו כופת לאו כלי הוא ואינו ראוי למדרס ופליגי אי סירוק וכרכום מהני לשוויי' כלי. והא דגבי ארוכות של בעה"ב בפט"ו מ"ב סתם לן תנא דסרקו וכרכמו משוי לי' כלי. צ"ל דיש חילוק דארוכות עשויות לתשמיש הלחם צורת כלי שלו בסירוק וכרכום והיינו אורחיה. ולתשמיש אחר כגון למושב לאו אורחיה בהכי א"נ לוחות אורחייהו בסירוק טפי מכופת וזה עיקר כדמוכח בנסרים ששגמן, בס"פ: התקינן לישיבה טהורין. פי' הרב שאין עשוין לישיבה ובטלה דעתו כו'. פי' שאין דרך אדם לייחד לישיבה כלי הראוי לתשמיש והלכך זה שיחדן לישיבה לאו יחוד הוא ועביד דמימלך ומהדר לה לתשמישו הראשון והלכך טהורין כאלו לא יחדן שא"ל עמוד אבל אם סרגן שעשה להן מחיצה למעלה מעשה אורג בגמי או במשיחה כיון דעביד מעשה תו לא מימלך. וכן מוכח נמי בפ"כ מ"ד

מ"י האסלא טמאה מדרס וטמא מת. אין לפרש דראוי' ליטמא במדרס ובמת קאמר דפשיטא הוא דכל המיטמא מדרס טמא מת. ואי משום סיפא דפירשה סיפא גופה קשיא העור טמא מדרס הא טמא נמי במת דכל הטמא מדרס טמא מת. אלא ה"ק האסלא שיש עלי' שתי טומאות שנטמאה במדרס וגם במת ואח"כ פירשה העור טמא מדרס כלו' נשאר בטומאתו כבתחלה וטמא מדרס וכ"ש