משנה אחרונה קלה

לענין יד להביא טומאה לבגד: והקירוס. פי' הרב מסרק וז"ל הרא"ש מסרק וחוטי השתי הולכין בין שן שן והאורג מכה בו להדק חוטי הערב לבגד הארוג ע"כ: ובחוט שהעבירו לפי' הרב לא אתפרש מה בין חוט שהעבירו לכפול שהעבירו והרא"ש פי' חוט היא שהרוקם צריך לו בעת האריגה ואחר גמר מלאכתו זורקו וכפול הוא חוט שזור המחובר לארוג שרוקמין עם הארגמן ע"כ: ובעירה שאינו עתיד להחזירה. לפי' הרב אינו מיושב לשון להחזירה דהו"ל למיתני שעתיד לפוסקה. ועוד לדבריו משמע דעירה עשוי' לנוי ולפ"ז צ"ע אמאי הוי יד. דכל שעשוי לנוי לאו יד הוא כמפורש במקום אחר והרא"ש פי' חוט התלוי חוץ למסכת וכשהוא קצר אינו מחזירו לתוך השתי וכשהוא ארוך מחזירו ע"כ

מ"ב: ובלחיין. פי' הרב שני עצים שבנקבי העול. ואינו מיושב שהעול עצמו אינו חשוב יד והעצים שבו הוו יד ונראה כפי' הרא"ש דלחיים נמי לשבר את העפר עשויין. והיינו דפליג ר"י שאינם אלא לרבות

מ"ג מצודת האישות טהורה. פי' הרב שאין עלי' תורת כלי וצ"ע דמה ענין זה לכאן דכולי' פרקין בדיני ידות איירי וטהרת מצודה עצמה הו"ל למיתני' גבי מצודת עכברין בספט"ו. ונראה דמתני' שאינה חבור לחץ שבה ופליג ר"י ואמר שהיא חבור וכ"כ הרא"ש ונראה שגם הרב מפרש כן אלא שדקדק לשון המשנה דלא תני הכא הנוגע במצודה כדתני בכולהו דלעיל משמע דכאן בא להוסיף ולו' דלא מבעי' אם נטמא החץ ונוגע במצודה טהור אלא אפי' נגעה טומאה במצודה עצמה טהורה. ופליג ר"י דנהי דהיא עצמה בלא החץ טהורה כשהיא מתוחה הוי יד וטמאה

פכ"ב מ"א שחיפן בשיש: כאן פי' הרב דבתר חפוי אזלינין ולעיל בפי"א פי' בהפך ושם פי': ר"י אומר מקום הנחת חתיכות: פי' אף מקום הנחת חתיכות וכ"כ הר"ש והרא"ש ובטעמא דהני תנאי מדברי הר"ש נראה דמוקי פלוגתייהו דת"ק ס"ל פשוטי כלי עץ המשמשין את הכלים טמאין אעפ"י שאין משמשין את האדם והלכך סגי לי' בהנחת כוסות. ור"י בעי שמשמשין אדם וכלים והלכך בעי הנחת כוסות וחתיכות. ואינו מובן דא"כ אדמיפלגי בנפחתו ליפלגו בשלימים אם אין בהן אלא כדי הנחת כוסות ועוד מה שסובר הנחת כוסות לא הוי משמשי אדם. אינו מיושב דכל שולחן הוי משמש אדם שנסמך עליו לאכול ולשתות וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ד מה"כ וכ"ש שמניח עליו כוסות מלאים יין והוה משמש אדם וכלים. והרי הרמב"ם שסובר ברפ"ד דפשוטי כלי עץ אינם טמאין אא"כ משמשין אדם וכלים וכאן פסק בהנחת כוסות סגי כת"ק. ונראה דפלוגתייהו דת"ק ס"ל דבתשמיש כל דהו מיקרי שולחן. ור"י בעי מעין מלאכתו ממש כבתחלתו ולטעמי' אזיל דה"נ ס"ל בשברי כ"ח לעיל רפ"ד שצריך שישב על שוליו כתחלתו וה"נ פליג לענין שבת בפי"ז דשבת מ"ה דבעינין מעין מלאכתו ראשונה

מ"ב כשיחשוב עליו. וכשלא ניטלה שלישית לא מהני מחשבה דבטלה דעתו ואפי' חשב שיטול השלישית לא מהני דכ"מ שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו כדלק' פכ"ו מ"ז: ר"י אומר א"צ מחשבה: ס"ל כיון שלא הי' כאן מחשבה לטהרה מעולם לא בעי אח"כ מחשבה לטומאה שעדיין לא יצא מידי מחשבה ראשונה שעשאו לשם שלחן ואעפ"י שבטל תשמישו בנתיים לא בטלה מחשבתו וכשחזר ונראה מהני לי' מחשבה קמייתא ות"ק סבר כיון שטהר בינתיים הוה ככלי חדש ובעי מחשבה לטומאה ולכאורה משמע שאם ניטלו כל שלשה הרגלים כאחד מודה ת"ק דלא בעי מחשבה דהא לא יצא עדיין מידי טומאה. אבל לק' מ"ה קתני שכן דרכו להיות נוטהו על צדו. משמע דאי לאו שכן דרכו אע"ג דחזי טהור כיון דלא חזי שפיר כדמעיקרא אינו טמא בלא מחשבה ולהכי קאמר שכן דרכו וחזי כדמעיקרא וכן כתבנו לעיל רפ"ב דכלי פשוט שנשבר בעי מחשבה לחזור ולהיות כלי

מ"ג ניטל השני טהור: פי' הרב ול"ד לשלחן שניטל שלשה רגליו וכו' ולא ניחא לי' לפרש דטהור דהכא היינו בלא מחשבה ואה"נ כשיחשוב טמא כמו בשלחן. דא"כ אם יש בו גובה טפח טמא היינו בלא מחשבה וזה אינו דכל דלא חזי כדמעיקרא אלא ע"י הדחק בעי מחשבה לת"ק. והא דלא מפרש תנא דמתני' הכא ביש בו גובה טפח טמא כשיחשוב דסמיך אמתני' דלעיל

מ"ד כסא של כלה. לא אתפרש טעמא דב"ה דמטהרין. ומ"ש הרב דלא חזי לכלה והוה כנשבר. כמו זר נחשב דאע"ג דלכ"ע חזי חשיב כנשבר. ונ"ל דכסא של כלה דרך לעשותו בפיתוחים וציורין וגוונין מלבד החיפויין והלכך גם כשניטלו החיפויין מקפידין שלא לישב עליו אדם אחר שלא