משנה אחרונה קלד

ומ"ש הרב שנשברו הקנים היינו גוף המחצלת שעשוי' מקנים דהא דתנן ספי"ז של קנים טהורה היינו משאר טומאות אבל טמאה מדרס כדמפרש התם וע' תיו"ט שם. ונראה דה"ק כל מחצלת שנחלקה לרחבה והיינו שחלקה ע"פ רחבה ונתמעט האורך שלה ועשאה כשתי מחצלאות ושתיהן אורכן כרחבן והשתא לא חזיא לשכיבה כולי האי שאין דרך לשכב לאורך המחצלת והכא כולה מיקרי אורך וה"ט דר"י מטהר ות"ק לא מודה לי' והיינו חכמים דרישא דס"ל דכל דחזיא ע"י הדחק לא בטלה וה"נ חזיא ע"י הדחק ואפשר נמי דאפי' ת"ק דרישא דמטהר ולא מהני דחוי ע"י הדחק דווקא בעשה לה קנים בידים דגלי דעתי' דלא בעי לה לשכיבה והלכך אפי' חזיא ע"י הדחק לא מהני אבל הכא בנחלקה מעצמה ת"ק נמי כחכמים ס"ל כיון דחזיא ע"י הדחק לא בטלה ור"י פליג אתרווייהו דאפי' נחלקה מעצמה וחזיא ע"י הדחק טהורה. וא"ת האי נחלקה היכי דמי אי יש בכל חלק ששה ע"ש אמאי מטהר ר"י הא תנן סתמא לק' פכ"ז דמפץ טמא בששה למדרס ולמת. ואי בדליכא ששה מ"ט דחכמים. ובכל דוכתא משמע דמפץ היינו מחצלת וכ"כ הרמב"ם רפכ"ג מה"כ אע"ג דברפ"ח דאהלות תנן מפץ ומחצלת וכן בפ"ה דכתובות היינו משום שהמפץ רך יותר ממחצלת כמ"ש הרב בכתובות ומ"מ שניהם ענין אחד הם ובתוספתא הביאה הר"ש ר' נתן אומר שירי מחצלת שבעה ושירי המפץ ששה ות"ק פליג ומשמע לת"ק שיעור ששה במפץ ה"ה במחצלת וא"כ הך דהכא במאי מיתוקמא וי"ל דנחלקה דהכא היינו שלא נתפרקו החלקים אלא שנחלקה ברובה ומעורה עדיין בקצוותי' ובדליכא ששה בחלק אחד איירי ור"י מטהר דסופו להתפרק וכנתפרקה דמיא. וחכמים ס"ל דלאו כנתפרקה דמיא וכיון שיש בכללה שיעור טומאה טמאה. והשתא ניחא הא דתני וכן המתיר ראשי מעדנים טהורה. דקשה מאי וכן דהמתיר ענין אחר היא וחכמים נמי מודי בי' ובנחלקה פליגי חכמים. ועוד אמאי שנה דין המתיר באמצע בין דיני נחלקה. ולמאי דפי' ניחא דר"י מייתי ראי' למילתי' מדין המתיר דכי היכי דמתיר מודו חכמים דטהור אע"ג דשלימה היא משום שסופה להתפרק וה"ה נחלקה ומיהו חכמים ס"ל דשאני מתיר בידים דגלי דעתי' דלא בעי לה לשכיבה אבל נחלקה ממילא טמאה. והדר תני נחלקה לאורכה דדווקא אם נשתייר בה ששה טפחים כשיעור המפץ לטומאה טמאה ונראה דנחלקה לאורכה גרע טפי דנוח להתפרק יותר ובנתפרקה דמי והלכך אי לית בה כשיעור טהורה ואם נשתייר בה שלשה מעדנים היינו ברוחבה דאלי אורכה לא חסר ממנו כלום. והיא גמר מלאכתה. לכאורה משמע דקמ"ל אעפ"י שאחר הקניבה צריך עוד לעשות בה מלאכות אחרות אין אותן המלאכות מעכבין והקניבה היא גמר מלאכתה. וכה"ג תנן נמי גבי כלי חרס בספ"ד וכ"כ תיו"ט. ומיהו יותר נראה דאתי למי' דגמר מלאכתה מטמא אעפ"י שאין שם שיעור דתנן בפכ"ז המפץ טמא בששה וקמ"ל דהי נו דוקא בחתיכה שנקרע שלא בכוונה כמ"ש הרמב"ם פכ"ג. אבל בעושה מחצלת בתחלה אעפ"י שאין שם ש עיר טמא כיון שהיא גמר מלאכתו והכי תנן בפכ"ז דאם קיצע בכוונה סגי בטפח וכ"ש בעושה בתחלה בכוונה דטמא בגמר מלאכה ולא בעי שיעור. ובתוספתא הביאה הר"ש תני הכי בהדיא אם מתחלה עשאה לכך אפי' פחות משלשה מעדנים טמא ע"כ ולפ"ז הא דתנן רפכ"ז דאריג כ"ש טמא בבגד ובשק לא אתי לאפוקי אלא עור דלא שייך בי' אריג אבל מפץ הוי כמו בגד ועור לענין זה דמיטמא באורג מתחלה בכ"ש וכן משמע בפ"ק דסוכה ד"כ דמחלק גבי מחצלת בין גדולה לאריגה אלמא דשייך בה אריגה. ואפשר דאפי' לא שייך אריג במחצלת ניחא דהכא מיירי כשיש בה כשיעור ששה על ששה שהיא שיעור המפץ לטומאה וקמ"ל דלא מטמא אלא אחר הקניבה שהיא גמר מלאכתה כיון דבלא קניבה לא חזיא ואפי' דעתו לעשותה גדולה כמה אמות מיד כשיש בה ששה על ששה טמאה ולא בעינין שיגמור את כולה אלא הני ששה בעו קניבה והיא גמר מלאכתה וכן מוכח פכ"ז מ"ב

פכ"א מ"א הנוגע בכובד: בדין ידות לבגד מיירי הכא שאם נטמא הבגד במת ובא אדם ונגע באחד מכל אלו בכובד עליון כו' טהור האדם שהם אין חשובין יד להוציא טומאה ובהני דסיפא דהוו יד מוציאין הטומאה ונטמא האדם. וא"ת הני דרישא נהי דלא הוו יד הם עצמם טמאין שנגעו בבגד שנטמא במת שהיא אבי אבות כמת עצמו מטעם חרב כחלל והנוגע בבגד הוה אב ומטמא לאדם לאו קושיא היא דכל הני אין ראויין לקבל טומאה כלל דאינם כלי ולא בגד וכיון דלאו יד נינהו טהורין לגמרי. ואע"ג דהכובדין והמסרק והיינו הקירוס פשוטי כלי עץ נינהו ויש להן טומאה מדרבנן מ"מ בטומאות דרבנן לא אמרי' חרב כחלל כמ"ש במס' אהלות בכמה דוכתי. והרא"ש מפרש מתני'