משנה אחרונה קל

הכא דאם עשאה לחלילין בטלה ממדרס משום דקפיד עלה טובא שלא לישב עלי' שלא תקרע וכשנקרעת כמלא מחט הרוח יוצא ולא חזיא והלכך אינה עשוי' לישיבה ומדקתני טהורה ממדרס משמע דבמת טמאה וצ"ל דכשמקבלת הרוח חשיבי כלי קבול:

ערבת פיסונות:

נ"ל שממלאין את הערבה חול ואבנים ונותנין אותה על עגלה וכשהיא מלאה יושב האדם על החול ומחמר שם הבהמות המושכות העגלה וב"ש סברי דמשמשת ישיבה עם מלאכתה וטמאה וב"ה ס"ל דכיון שבעודה ריקנית לא חזיא לישיבה אין ישיבה זו על הערבה אלא על החול. וב"ש סברי כיון דאין יושבין על החול בלא הערבה ערבה נמי כמיוחדת לישיבה והא דמשפלת של זבל טמאה מדרס לכ"ע כדלק' פכ"ד מ"ט התם אין יושבין על הזבל אלא נשענין ע"ג המשפלת כמ"ש ש הר"ש שם:

ערבה משני לוגין. הרמב"ם פי' שעשוי ללוש בה. והר"ש כתב שאין נראה דהא ברפ"ד דידים קרי לה ערבת הרגלים, אלא שעשוי' לרחוץ בה רגליו ובין כך ובין כך תשמישה ע"י מים והלכך משנסדקה ומוציאה מסקה בטל תשמישה ולא שייך בה לו' עמוד ונעשה מלאכתנו ושייך בה מדרס ומיהו כשהיא פחותה משני לוגין לא חזיא למדרס. דלמדרס בעינין שיעור גדול כדמוכח במתני' דלעיל גבי קלוסטר וחמת (והיינו דתני בתוספתא הרי היא כקערה כלו' שאינו ראוי' לישיבה והא דקתני ושיעורה בזתים מילתא אחריתי היא לענין שאר טומאות שיעורה בזתים) וכן היתירה מתשעה קבין הואיל דכלי חשוב היא ביותר שתשמישה מרובה אפי' נסדקה לא מבטל לה מתשמישה ועתיד לתקנה ואינה טמאה מדרס שאומרים לו עמוד כדי לתקנה לתשמיש. והיינו טעמא נמי דלק' מ"ד ביתירה מט' קבין אפי' נפחתה במוציא רמון ויחדה למדרס לא מטמאה עד שיקצע. דכל כמה דלא עביד בה מעשה למדרס אמרי' דעתיד לתקנה אבל עד ט' קבין שיערו חכמים דמסתמא מבטל לה:

שנסדקה:

כל סדק היינו בלא חסרון כמ"ש הרב רפ"ו דבכורות וה"נ נפחתה משהו כמוציא משקה ואין זה שיעור טהרה לשום כלי וזו ג"כ טמאה מדרס וגם שאר כל הטומאות דאלו לא נסדקה לא היתה מיטמאת במדרס אלא בשאר טומאות כיון שא"ל עמוד אבל משנסדקה ובטל תשמישה מיטמאת גם במדרס. והרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש שטמאה מדרס ולא שאר טומאות ובאמת היא דבר תמוה וכי. מוציא משקה מטהר הכלי. ועוד הא כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת (ועוד דקתני זה חומר בשירי כלי עץ ואי איתא דבטל טומאת מת אין זה חומר) ובתוספתא תני' בהדיא דטמאה מת וטמאה מדרס וכן השיגו הראב"ד. ומיהו בתוספתא גופה איכא למידק דתני נפחתה במוציא זית טהרה מכל טומאה וכן גבי פחותה משני לוגין תני הרי היא כקערה ושיעורה בזתים. וקשה מה ענין שיעור זתים גבי כלי עץ והא כלי עץ שיעורן ברמונים. ונראה דתנא דתוספתא ס"ל דלא נאמר שיעור רמונים בכלי עץ אלא לענין יחוד דכלי העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זתים ליטהר ואם יחדו לגרוגרות מקבל טומאה וכשחזר וניקב כמוציא גרוגרות ויחדו לרמונים מקבל טומאה והיינו שיעורן ברמונים דעד רמונים, מהני יחוד ולמעלה מרמונים לא מהני יחוד. אבל עיקר טהרתו של כלי עץ הוא כמו בכלי חרס דהעשוי לאוכלין שיעורו בזתים אלא דבכלי חרס לא מהני יחוד כמ"ש ברפ"ג בשם הרמב"ם. ובכלי עץ מהני עד רמונים ולפ"ז נראה דס"ל דערבה זו עשוי' ללוש בה הבצק ודינה כמיוחד לאוכלין. דאלו עשוי' לרחוץ רגליו דינה בכונס משקה. והא דגבי יתירה מט' קבין תני נפחתה מלקבל רמונים טהורה. הו"מ למיתני כמוציא זתים אלא משום רבותא דסיפא נקט רמונים דאפילו בנקב גדול לא אמרי' דבסתמא מבטל לה ותשמישה וטמאה מדרס אלא בעינין מעשה רבא עד שיקצע:

ונתפחה טמאה טמא מת:

ונראה דטהרה אפי' ממדרס דלמפרע כמו סדין שעשאו וילון דלק' מ"ו ובפכ"ז מ"ט. דה"נ התפיחה הוי שינוי מעשה. וכ"ש למאי דפי' לעיל דהא דנסדקה טמאה מדרס דאמרי' דסתמא מבטל לה מתשמישה. והלכך אם חזר והניחה בגשמים גלי דעתי' דמעיקרא לא ביטלה ולא הוה בה דין מדרס וטהורה למפרע. והיינו דקתני הניחה בגשמים ולא קתני ירדו עלי' גשמים. והדר תני בקדים ונסדקה מקבלת מדרס. כלו' הרי היא כמו בפעם הראשון שנסדקה. ולא אמרי' כיון דהאי גברא גלי דעתי' דלא ביטלה כשנסדקה ראשונה דהא הניחה בגשמים אח"כ. וא"כ השתא נמי אפי' נסדקה לא תטמא מדרס דמשום סדק הא לא מבטל לה. לא אמרי' הכי. וה"ה נמי דלא אמרי' כיון שהניחה בקדים חזינין דמבטל לה ועקרי' לגילוי דעתי' קמא שהניחה בגשמים והוה כאלו לא הניחה ולא טהרה ממדרס דלמפרע קמ"ל דלא אמרי' הכי אלא מקבלת מדרס להבא ולא למפרע. דלעולם בתר השתא אזלינין והיינו דתני בתוספתא מיטמאת