משנה אחרונה קכח

טומאת שרץ ונבילה כדפי' הרב רפכ"ד

מ"ח: הכיס שבתוכו טמא ואינו חבור לו. אם נפחת התורמל לא אמרי' הכל כלי א' היא וכמו שנפחת הכיס דלהקל לא אמרי' דגוף א' היא. אבל אם לא נפחת ודאי חשיבי כגוף אחד וכשנטמא זה נטמא זה: ונפחתו טהורות שאין מקבלות כדרכן: הלשון משמע דאבלים קאי שאם נפחתו טהורות. ולא יתכן דפשיטא היא. ועוד מאי שאין מקבלות כדרכן כיון שנפחתו בטל קיבולן לגמרי ונראה דנפחתו דקתני אתרווייהו קאי בין אחמת ובין אביצים שאם נפחתו זה או זה גם אותו שלא נפחת טהור ומשום דברישא גבי תורמל אמרי' דאינו חבור וכשנפחת אחד מהן השני טמא וכן במגורות במתני' דלעיל קמ"ל הכא דבחמת וביצים אינו כן ואם נפחת האחד גם השני טהור והטעם שאינן מקבלות כדרכן. שגם זה שלא נפחת צריך להטותו על צדו בשעה שנותן לתוכו שלא ירדו למקום הפחת ויאבדו. וכן משמע מפי' הרמב"ם שלפנינו דטהורה החמת קאמר וכן עיקר לפע"ר אעפ"י שמנוסחת א"י שהביא תיו"ט לא משמע כן

מ"ט: או שאין לה לזביז טפח: כך גירסת הספרים וכן העתיק הרב. אבל אינו מובן דהא לר' יוסי בחד מינייהו טהור או גבוה עשרה או יש לה לזביז ואינה טמאה אא"כ אינה גבוה וגם אין לה לזביז ומלת או צ"ל דט"ס הוא. והרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"י משמע דס"ל דפליג אע"ג דאימתי דר' יהודה בכל דוכתא לפרש צ"ל דווקא דר' יהודה ולא דר' יוסי. ומ"מ צריך טעם במאי קמיפלגי דהא ודאי שפיר קא"ר יוסי דהלזבז מזיק ליושב וצ"ל דת"ק ס"ל דאם יחדה לישיבה הוי מושב אעפ"י שמזיק דהא מ"מ יחדה ור' יוסי ס"ל דבטלה דעתו. (א"נ דתיבה שפתחה מצדה סתמא מיוחדת לשכיבה ולכך עשה הפתח מצדה וכשגבוה עשרה סתמא אינה עשוי' למדרס אבל יחדה מהני ובלזביז אפי' יחדה לא מהני וכמ"ש הרב כאן) והא דאמר בתוספתא מודה ר"י בתיבת הבלנים שפתחה מצדה שהיא גבוה עשרה ויש לה לזביז טפח טמאה שמתחלה לכך נעשית להיות עולה ויושב בראשה ע"כ אלמא לא אמר בטלה דעתו. שאני התם דבתחלת עשייתו לכך נעשית. אבל יחוד בעלמא בלא מעשה בטלה דעתו: מפני שבטל העיקר: מפי' הרב משמע דאותו תשמיש שהכלי נעשה בתחלתו לשם כך הוא חשוב עיקר ותיבה עשוי' מתחלתה לקבלה. וכן משמע לק' פכ"ב מ"ז גבי כסא כשבטל ישיבתו קרי לי' בטל העיקר לפי שעיקר הכסא עשוי לישיבה אבל מדברי הרמב"ם משמע שמפרש שלעולם טומאת מת היא העיקר. ונראה בכוונתו משום דלעולם לא שייך מדרס אלא בדבר שיש עליו שם כלי כדתניא בת"כ והביאו הרב פ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. וכל שיש עליו שם כלי ראוי לכל הטומאות. ונמצא שאין לך טמא במדרס שאינו ראוי לשאר טומאות והיינו. דתנן בנדה כל המיטמא מדרס מיטמא במת והא דקיי"ל דפשוטי כלי עץ ועור מיטמאין במדרס התם נמי תורת כלי עליו שהרי תיקנו והחליקו ועשאו כלי אלא משום שהוא פשוט מעטי' קרא ומדרבנן מיהא טמא והלכך תיבה נמי דעיקר טומאתה במדרס משום שהוא כלי וכשנפחתה ובטל קבולה אין עלי' שם כלי ואין מדרס נוהג אלא בכלי וקרי לי' עיקר מחמת שהשם כלי היא העיקר הגורם למדרס ולפ"ז מצאנו טעם בפלוגתייהו דר"מ וחכמים. דר"מ סבר דאע"ג דבטל קיבולה לא בטל שם כלי ממנה דלא תהא אלא כפשוטי כלי עץ דטמא מדרס וחכמים סברי דגרעא מפשוט שעשאו מתחלתו לשם פשוט ומחשבתו משוי לי' מנא וזו שעשאה לשם קיבול ובטל קיבולה בטל לו שם כלי לגמרי וכסברא זו מוכח לעיל פט"ו מ"ב ורפ"ב אבל לפ"ז צריך ליישב מתני' דפכ"ב בכסא שניטלו חפוייו ונשתייר בו בית קבלה אמאי קרי לי' בטל העיקר ושם מפורש (ולק' פ"כ מ"ד פלוגתא דר"ע וחכמים בהתקינה לישיבה נמי בהך סברא פליגי דר"ע נמי לית לי' בטל העיקר בטלה טפלה כמ"ש הרב פ"ב דעדיות מ"ח וכלי קבול שבטל קבולו לא גרע מפשוט והלכך ס"ל דמהני בי' יחוד בעלמא כמו בכל כלי פשוט וחכמים ס"ל דגרע מפשוט ובעי קיצוע). שבטל העיקר וא"ת כשפתחה מצדה הא לא בטל העיקר שאם יהפכנה להעמידה על דופן העליון ראוי' לקבלה שיהא לה הדופן העליון לשולים. וצ"ל ששולי הכלי דרכו להיות רחב יותר מלמעלה וכשיהפכנה תהא קצרה מלמטה ואינה עומדת יפה

מ"י משפלת שנפחתה צריך טעם הא תו למה לי הא היינו מתני' דלעיל וניחא לי לפמ"ש הר"ש בפכ"ד מ"ט דמשפלת מתחלה עשוי' ג"כ לישען עלי'. ובהא סד"א דלא בטל העיקר שהרי המדרס היא ג"כ עיקר כמו הקבלה שהרי מתחלתה עשוי' למדרס ג"כ. קמ"ל דמ"מ הקבלה עיקר ואגב הקבלה