משנה אחרונה קכו

להחזיר וכדפי' בר"פ ובפי"ח. וא"ש דלענין טומאה שהי' עליו בתורת יד לא בטלה דחשיב כלא פירש. אבל לענין מגע חוץ לעשרה אינו מטמא אלא אחד דמ"מ הא פירש ולא הוי אב אלא בעודו נוגע ולא פירש לגמרי וניחא נמי דלא תני הכא חילוק בין קודם שפירש או אחר שפירש כדתני במתני' דבסמוך דהתם בכל ענין שפירש אזלא טומאתו והכא דווקא פירש שלא להחזירו והלכך לא פסיקא לי' ולא תני לי'. ולק' במ"ו כמי בכל ענין שפירש לא אזלא טומאתו דמ"מ כלי היא לענין מת ושרץ כמו שהי' בתחלה. ושאני מדרס דבעינין דמיוחד למדרס ומשמש למטה ומשפירש בטל אלא דכל כה"ג לא הו"ל להרב ז"ל לסתום אלא לפרש: ר' יוסי אימר נישא הזב על המטה: לא הו"ל למיהדר ומיתני נישא הזב על המטה דהא עלה קאי. אלא משים דבעי למי' בסיפא נישא על המזרן תני הכא נישא על המטה: מעשרה ולחוץ טהורה: כולה ר' יוסי קא"ל דלר"מ חוץ לעשרה נמי המטה טמאה והא דחוץ לעשרה לר"י המטה טהורה דווקא שהזב נישא עליו בלא מגע כגון ע"י אבן מסמא וכה"ג אבל דרס עליו ברגלו יחף דאיכא מגע ממילא המזרן טמא במגע הזב והמטה ג"כ טמאה מגע הזב דדוקא לענין מדרס חוץ לעשרה לא הוי יד. אבל למגע אפי' מאה אמה כולו חבור דומיא דמגע מת ושרץ לקמן מ"ו. אלא הכא במשא בלא מגע מיירי וחוץ לעשרה שויה טהורה לאו דווקא דה"ה דהמזרן גופי' נמי טהור כיון דליכא מגע ולא מדרס אלא איידי דתני רישא טמאה לאשמועי' דהמזרן מביא מדרס אפי' למטה תני סיפא טהורה. ומאן דגריס במתני' טמא וטהור א"ש טפי דחוץ לעשרה המזרן גופי' נמי טהור ויש לתמוה על לשון הרב שכתב דחוץ לעשרה לא נטמאת המטה בטומאת המזרן ע"כ משמע דהמזרן טמא ובמאי מוקי לה אי דאיכא מגע פשיטא דהמטה טמאה כמו המזרן דלמגע כולו חבור ואי דליכ' מגע המזרן נמי טהור כדפי'

מ"ה מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך כו' כולה הך מתני' כבר תני לה בפי"ח מ"ז גבי כרע שחברה למטה בין למדרס ובין לטומאת מת ושרץ וקשה למאי הדר ותני לה הכא ותרתי למה לי ולמאי דפי' במתני' דלעיל דהתם אין חילוק בין פירש או לא פירש לעולם שניהם טמאין מדרס כל הצורך למטה. י"ל דאיידי דתני לעיל בנטמאו כשהם מחוברין זה לזה אפילו פירשו נשאר כל אחד בטומאתו. תני נמי הכא דאם נטמא אחד לבדו ואח"כ חבר הטהור אליו ופירשו פרחה טומאה חמורה מן הטהור ואין עליו אלא מגע. אבל לשיטת הרב דמחלק נמי לעיל בין פירשו או לא קשה: וכרך לה מזרן: לעיל בפי"ח תני איפכא כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה ויש לדקדק אמאי שני בלישני' וליתני נמי הכא מזרן שהי' טמא מדרס וכרכה למטה. ולפי הסברא שכתבנו במתני' דלעיל לשיטת הרב דמזרן שפירש מן המטה שנטמאו שניהם מדרס: לאחר שפירש מן המטה שלא ע"מ להחזירו פרח מדרס מן המזרן שעומד ללבישה וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והלכך לא מצי למיתני הכא שהמזרן הי' טמא מדרס וכשפירש הוא טמא מדרס דלא פסיקא דאם פירש שלא ע"מ להחזיר גם הוא טהור ממדרס. כולה טמאה מדרס. הכא מיירי שהמזרן כרוך כולו ואינו יוצא חוץ למטה ובין לר"מ ובין לר"י כולו טמא. והא דלא תני בהדיא שכרך כולו דלא איצטריך דממילא משמע מדלא קתני שיוצא ומתני' דלעיל דמיירי ביוצא ולא תני יוצא משום דקאי אמתני' ג' דלעיל מינה דקתני מזרן היוצא כו' ועלה קתני נישא הזב: והכא דקתני וכרך לה לא איירי ביוצא וגם הרמב"ם העתיק. מתני' כלשונה אעפ"י דפסק לעיל כר"י. וזה פשוט ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שראיתי בפי' הרא"ש שכתב דהא דכולו טמא מדרס דהמזרן בטל אגב המטה ואעפ"י שכשדרס על המוזרן המטה טהורה לפי שהמטה עיקר ואינה בטלה לגבי המזרן עכ"ל. משמע דמפרש לה במזרן היוצא וכולו טמא אף מה שחוץ לעשרה ור"י מודה בה משום דבטל אגב המטה ודבר תימה היא דבהדיא א"ר יוסי נישא על המטה ועל המזרן מה שחוץ לעשרה טהור ואי משמע לי' דמתני' כר"מ אתיא מאי קשיא לי' מן דרס על המזרן דההוא ר"י קא"ל. גם מה שתירץ שאין המטה בטלה למוזרן. בפי"ח מוכח דהמטה טמאה בטומאת הכרע. ובאמת כ"ז ללא צורך ואולי יש ט"ס בדברי הרא"ש

מ"ו טמאין טומאת שבעה. פי' הרב בהא לא פליג ר' יוסי וכו' ע"כ. ולאו דדייק לה ממתני' מדתני סתמא ולא פליג ר"י דאיכא למי' דמתני' לא איירי במזרן היוצא אלא בכרוך כדי צורכה וכמתני' דלעיל אלא מסברא פי' כן דלענין מדרס דלעולם אינו טמא מדרס אלא המיוחד למשכב. והלכך ס"ל לר"י דחוץ לעשרה הואיל ואינו צורך למטה אינו