משנה אחרונה קכד

שיחדו וקשרו למטה לסרגו לא מהני דילמא מימלך ושקיל חבל אחר ארוך או יפה יותר אבל משיסרג שלשה בתים תו לא מימלך וכן משמע לעיל רפט"ז ולא שייך הכא בחבל לומר דיחוד בעלמא מהני כדאמרי' כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה דחבל לאו כלי הוא אלא ע"י הסירוג הוא נעשה כלי וכל שאינו כלי לא מהני בי' מחשבה כדפי' בפי"ב ובכמה דוכתי: והנוגע מן הקשר ולפנים טמא פי' הרב אם קשר חבל אחר לזה החבל וכ"כ הר"ש וכן בסמוך גבי נימי הקשר מפרשים כן. ולא ידעתי למה הוצרכו לכך וחבל אחר מאן דכר שמי' ושפיר מצינין לפרושי בחבל אחד שדרך לקושרו במטה אחר שגמר הסירוג וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומיהו בעיקר הדין אמת היא דאם קשר חבל בחבל נמי כך דינו דמן הקשר ולחוץ אינו מטמא כדאיתא בתוספתא ומשמע התם דאפי' כבר סירג מן החבל הראשון ג' בתים וקשר אח"כ לו חבל אחר אין האחר מטמא וכדפי' לעיל דקשר בעלמא לא מהני בחבל. ואם סירג גם מן השני ג' בתים פשיטא דמטמא ג"כ ובתוספתא משמע דסירוג ג' בתים מקצתן מן הראשון ומקצתן מן השני נמי מהני. וצ"ע שלא העתיק הרמב"ם בחבורו דין דתוספתא זו

מ"ב שבו קושרין את הפסחים. בכדי תני לי' דקשירת הפסחים אינו לצורך המטה ולא חשוב יד משום זה אלא עיקר הטעם שבו משלשליו את המטה וגם הרמב"ם בחבורו פכ"א לא העתיק קשירת הפסחים. וי"ל דמתני' דתני שבו קושרין את הפסחים הוא טעם דעד עשרה מיקרי יד שיש לו רמז במקרא אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. דשיעור שתי קרנות של מזבח הם עשרה טפחים דגובהו של קרן חמשה טפחים ולרש"י אף רוחב הקרן חמשה וע' בפ"ב מה' בית הבחירה להרמב"ם

מ"ג מזרן היוצא מן המטה. פי' הרב והמטה טמאה מדרס ע"כ. כלומר דוקא בטומאת מדרס איירי הכא דאלו בשאר טומאות לא פליג ר"י כדלקמן: ר"י אומר עד עשרה. ועשרה כלמטה כדאמר במתני' דלקמן. (וצריך לדקדק במאי פליגי ר"א ור"י דאין סברא דלר"מ כולו הוה יד למטה אפי' ארוך הרבה דהוי צורכו ולר"י אין צורך אלא עשרה דדבר הנראה לעינים הוא. ושמא י"ל דפליגי ביד שהוא יותר מכשיעור ורצה לקיים דלר"מ טמא ולר"י טהור ע' בזה בפי' הר"ש לקמן פכ"ט מ"ח ומוזרן סתם הוה רוצה לקיים כיון דבגד חשוב הוא והניחו מחובר ולא חתכו גלי דעתי' דרצה לקיים אבל בחבל דמתני' דלעיל לכ"ע יתר מעשרה טפחים טהור כיון דחבל לא חשוב ואין לו בו צורך כולי האי אין כאן גילוי דעת דרוצה לקיימו ומשמע דשיעור עשרה טפחים לר"י היינו כמו בחבל שמשלשלין בו את המטה ולפ"ז הי' נראה דה"נ עד חמשה טפחים טהור וא"כ הו"ל להמפרשים לכתוב דין זה וצ"ע) ומ"ש הרב עד עשרה טמא בטומאת המטה ומעשרה ולמעלה טהור פי' טהור מטומאת המטה שהיא מדרס אבל טמא מגע מדרס כדלקמן: שירי מזרן שבעה טפחים. נראה דדווקא למדרס קאמר דאם ראוי לעשותו חבק לחמור עדיין טומאת מדרס עליו ע"י מושב א' מרכב אבל פחות משבעה דלא חזי לחמור ולא לכרוך את המטה אינו טמא מדרס. אבל לשאר טומאות פשיטא דפחות משבעה נמי טמא דהא בגד טמא בשלש ע"ש אם הוא של צמר ופשתים ושל שאר מינים בשלשה ע"ש כדלקמן פכ"ז ואפי' הם מטלניות הבאות מבגד כמ"ש הרמב"ם רפכ"ב מה"כ. ואעפ"י שמדברי הרב שכתב דבפחות משבעה לא חזי למידי משמע לכאורה דטהור מכל טומאה וכן הרמב"ם בחבורו פכ"א סתם וכתב אם יש בו שבעה טפחים מקבל טומאה ע"כ ולא חילק בין מדרס לשאר טומאה נ"ל שלא חשו לפרש וסמכו על המבין והעיקר כדפי'. ומיהו אפשר דעת הרמב"ם והרב לפי שיטתם דמוזרן היינו אבנט וברפכ"ז אמרי' דאבנט טמא משום אריג כ"ש אעפ"י שאין ברחבו שלש וה"נ מוזרן אין ברחבו שלש ואפ"ה תחלתו טמא משום ארוג וקמ"ל דשיריו נמי טמאין אם יש בו אורך שבעה אעפ"י דתחלתו דרכו להיות ש ארוך הרבה ליטמא בתורת אבנט אבל שיריו בשבעה ומ"מ לפי' הערוך דמוזרן הוא בגד וכן להר"ש שהביא בשם י"מ שהוא עור א"א ליישב אלא כדפי' לעיל

מ"ד נישא הזב על המטה וכו' הרב מפרש כולה מתני' בשלא פירש המיזרן מן המטה אבל פירש לא הוה אלא כולד ומטמא אחד ופוסל אחד לר"מ כולו ולר"י אפי' תוך עשרה ומה שהביאו לפרש כן משום דלקמן מ"ו תנן דלענין טומאת מת ושרץ בין קודם שפירש ובין אחר שפירש הדין שוה בטומאתך ומדלא חשיב נמי התם מדרס בהדייהו משמע דבמדרס יש לחלק בין קודם שפירש ובין אחר שפירש ולפענ"ד יש לתמוה טובא דאדרבה מדקתני במתני' דבסמוך במטה שהיתה טמאה מדרס וכרך עלי' מזרן דיש חילוק בין פירש ולא פירש משמע דוקא משום שכרך המזרן למטה אחר שנטמאה שהמזרן לא היה