משנה אחרונה קכג

לחבירו כדפי' במ"ז. (אלא דקשיא כיון דלא חזי למשכב האיך נטמא הכרע. וצ"ל כדפי' במ"ז שייחדו לכרע לישען עליו כמו על מקלו ולא נטמאת הקצרה עמו במדרס כיון שאינה ראוי' למדרס ומ"מ טמאה מגע הזב כדפי' בפי"ט מ"ד ומ"ו) ומיהו גמרא דידן דאמר בהדיא בפ"ק דסוכה דמיטמאת איברים דחכמים היינו ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים למאי חזי למסמך אגודא נראה ודאי דפליג אתוספתא

פי"ט מ"א המפרק את המטה להטבילה והנוגע כך גירסת הרב והנוגע ביא"ו. ומפרש לה דבמטה שניטלו ממנה ארוכה וב' כרעים איירי דטהרה בכך והיינו כחכמים דר' נחמי' בפי"ח מ"ה ואעפ"כ בא לפרקה ולהטבילה כדי שלא החזיר לטומאתה כשיחברנה וקמ"ל דהמפרק טהור. וא"ת פשיטא כיון דהמטה טהורה. י"ל דהיא גופה קמ"ל דהמטה טהורה אפי' בסופו להחזיר כי הכא דמפרקה להטבילה ומסתמא בתחלה שנטל ממנה ארוכה וב' כרעים ע"מ כן נטל שדעתו היתה לפרקה לטבילה וקמ"ל דחכמים מטהרי אפי' בסופו להחזיר. ומ"ש הרב כדי שלא תחזור לטומאתה כשיחברנה ע"כ כלומר דכיון דסופו להחזיר חוזרת לטומאה דדווקא גבי נגנב חצי' תני בס"פ דלעיל החזירוה מקבלת טומאה להבא אבל למפרע לא דהתם אין סופו להחזיר אלא דמ"מ קשה דאי בסופו להחזיר איירי וסתם לן כחכמים דר"נ. ולקמן מ"ו סתם לן כר"נ דכל שלא שינה את הנקבים לא טהרה בנטילת ארוכות. וכבר הקשה כן זקני הגאון זצ"ל בספר זרע יצחק דממנ"פ אי איירי הכא בסופו להחזיר הא קתני לקמן מ"ו דלא טהרה ואי באין סופו להחזיר, א"כ לא תחזור לטומאתה כשיחברנה כההוא דנגנב חצי' עכ"ד. ובס' משנת חכמים כ' שנעלם ממנו דברי התוס' דסוכה דקודם חזרה טהורה אף בשל אדם אחד כל זמן שלא חזר וחברו ע"כ. ולא דק שדברי התוס' שם הם לענין הכרע שפירש מן המטה שהכרע טהורה כל שלא חזר וחברה וזה פשוט דאפי' מאן דמטמא לא מטמא אלא בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים והיינו שכתבו דהא דתני בפי"ח מ"ז כרע שהיתה טמאה היינו לאחר שחברה חזרה לטומאתה דקודם חזרה טהורה אפי' פירשה ממטה הטמאה עכ"ל וכ"כ הר"ש לעיל. וכוונתם לענין הכרע עצמה. אבל המטה בסופו להחזיר פשיטא דלר"נ טמאה ושפיר קא מותיב זקני ז"ל דלקמן מ"ו סתם לן כר"נ והכא סתמא כחכמים. ומיהו באמת קושיא זו לאו אדהכא לחוד קשיא אלא דאשכחן כמה משניות כה"ג כמו שהארכנו בזה בפי"ח מ"ה ושם כתבנו דאפי' חכמים דר"נ לא פליגי אלא בסתם. אבל ודאי סופו להחזיר לחכמים נמי טמא. ובהכי א"ש נמי הכא דקודם שהתחיל לפרק נטל ארוכה ושתי כרעים סתם ולחכמים טהורה המטה וקמ"ל דאפי' מפרקה אח"כ להטבילה ל"א הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי דעתו להחזיר הוה וטמאה קמ"ל דכל סתם טהור. ומיהו כשיחברנה ודאי תחזור לטומאתה. אבל לקמן מ"ו דאמרי' סופו להחזיר טמאה התם דודאי סופו להחזיר הוא שהרי לא שינה את הנקבים אפי' לחכמים טמאה. ומ"ש הרב עוד והנוגע בחבלים דכיון שפרקה שוב אין החבלים חבור. ואינו מובן לגירסתו והנוגע א"כ נוגע לאו מפרק הוא. וי"ל כדפי' דאיהו מפרש דקודם הפירוק נטל ארוכה וכרעים. ונטילה ההיא קרי נמי פירוק וקאמר כיון שפירקה מתחלה וטהרה המטה שוב אין החבלים חביר. וא"ת פשיטא כיון דהמטה טהורה מאי ס"ד דחבלים טמאים. ואפשר דלא נימא דמטה אין סופו להחזיר טהורה אעפ"י שעתיד להביא לה ארוכה וכרעים חדשות פנים חדשו' הוו, אבל חבלים אלו אין עתיד להחליפן ונשארו בטומאתן קמ"ל. ומ"מ זה דוחק ועיקר גירסת הרב דחוקה דצריך לאוקמי מתני' במטה שניטלו ממנה ארוכה וכרעים מתחלה. אבל העיקר כגירסת הר"ש והרא"ש שנוגע בחבלים בלא וא"ו דמתני' לא איירי הכא אלא לענין הנוגע בחבלים וה"ק המפרק את המטה ובא אדם ונגע בחבלים טהור דכיון שפרקה שוב אין החבלים חבור ואפי' המטה עצמה טמאה שהרי סופו להחזירה מ"מ אין החבלים חבור וכן גי' הרמב"ם. ועדיין צריך טעם למה נשתנו החבלים מכל שאר איברי המטה שכולם טמאין ואמאי החבלים טהורין. ונראה הטעם כדפי' בפ' דלעיל דלחכמים דר' נחמי' אין טמא בנתפרקה המטה אא"כ ידוע ודאי שסופו להחזיר אבל בסתם טהור. והלכך כל איברי המטה וידוע ודאי שסופן להחזיר כשמפרק להטביל. אבל חבלים שאין אדם מקפיד עליהן אם יאבדו שיוכל בקל ליקח חבלים אחרים הוי כאין ידוע שעתיד להחזירן וטהורים. החבל מאימתי חבור למטה משמע דהמטה עצמה מיהא טמאה אפי' לא סירג בה חבלים. דאע"ג דא"א לה בלא חבלים כיון דסירוג חבלים מעשה הדיוט הוא אינו מעכב כדקיי"ל כל שהדיוט יכול להחזירו טמא. ומיהו לענין החבל עצמו דליהוי חיבור בעי' שיסרוג שלשה בתים שאעפ"י