משנה אחרונה קכב

חול דהזמנה כה"ג לגוף הקדושה מילתא היא. וא"כ ה"נ אסור לשנותם. מ"מ י"ל דנהי דלדבר חיל. אסור לשנותם. מותר לשנותם לתשמיש אחר של קדושה כגון להצניע בהן פרשיות כדי לקרות בהן וא"כ אכתי אינו בית קבול העשוי למלאות. וא"ש דלא תיקשי מתני' לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ב מה"כ דהעשוי למלאות לא שמי' קבול וכן דעת התוס' ג"כ כמ"ש תיו"ט פי"ג מ"ו ועוד כתבנו מזה לקמן רפכ"ג: ארבעה כלים. פי' הרב שנטמאו במת. צ"ל דלאו דווקא במת קאמר אלא בטמא מת דאי במת נעשו כולם אבי אבות כמת עצמו לשיטת הרב ריש אהלות וכשהתיר שלשה ראשונות והביא חדשות נעשו החדשות אב שנגעו ברביעית וכשחזר והתיר הרביעית והביא חדשה וחברה לשלשה הרי הם כולם אב והיכי קתני דטמאה מגע טמא מת. אלא מתני' שנגעו כולם בטמא מת אלא שהרב נמשך אחר הר"ש שכתב שנגעו במת ולדידי' ניחא שהוא סובר דל"א חרב כחלל אלא במתכת

מ"ט טהורה. פי' הרב אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים לא מהני הכא אלא במקום שהכל לאדם א' ע"כ ולפי שיטת התו' שכתבנו במ"ה אפי' דעתו להחזיר טהורה לחכמים ולר' נחמי' דוקא טמאה וכיון דפסק שם הלכה כחכמים לא הו"ל לכתוב כאן שיש חילוק בין דעתו להחזיר או לא. דלחכמים בכל ענין טהורה. ויותר קשה בסיפא מטה מיטמאת איברים דפי' הרב דהכרע טמאה לחכמים ופסק הלכה כחכמים. וזה סותר לפסק דלעיל דחכמים דהתם מטהרי אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים אפי' סופו להחזיר. ובמ"ה כתבנו ליישב כל זה. אלא שראיתי בס' משנת חכמים כאן שכתב דהרב ס"ל דלא כהתו' אלא דר"נ וחכמים פליגי באין סופו להחזיר דוקא. ובסופו להחזיר מודו חכמים דטמא. ולא נהירא דהכא קתני נגנב ולעיל בפלוגתייהו קתני ניטל משמע דבסופו להחזיר פליגי. גם מ"ש עוד להחזיק דברי הכ"מ דמכאן ולהבא מודו חכמים דטמאה והביא ראי' מדלעיל מ"ז דהכרע לבדו מקבל טומאה. ואינה ראי' דהתם ע"כ שיחדה לכרע להיות כלי בפ"ע מיירי דבענין אחר פשיטא דלכ"ע כרע לחוד לא חזי וכדפי' שם. ובלא"ה כבר כתבנו במ"ה שא"א לחלק בזה. ועוד כתבו התוס' בהדיא בפ' במה אשה דנ"ט דאדרבה לענין טומאה דלמפרע מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה שלא תפרח הטומאה. אבל לענין לקבל טומאה להבא לא מהני הדיוט יכול להחזירה והביאו ראי' ממתני' דקתני החזירוה מקבלת טומאה להבא ומשמע אפי' נמצא חצי' שנגנב ויכול להחזירה לא מהני אלא החזירה דוקא כמ"ש מהרש"א שם. ולשיטת רש"י שם נמי משמע דאפי' בענין שלא פרחה טומאה דלמפרע. אפ"ה לקבל טומאה להבא לא מהני. מיטמאת הבילה. פי' הרב הכרע עם הקצרה וכ"כ הר"ש. ולרבותא נקטו עם הקצרה וכ"ש עם הארוכה ומ"מ קשה דלעיל לא מטמא אלא ארוכה או קצרה עם שתי כרעים. אבל בכרע אחת ליכא למ"ד. ואפשר דה"נ כרע מכל צד קאמר. ואע"ג דלחכמים דמ"ה אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים טהורה וא"כ ר"א וחכמים דהכא ס"ל כר' נחמי' ולא כחכמים דהתם. י"ל כמ"ש במ"ה דבנטל מתחלה ע"מ להחזיר לחכמים כמי טמאה ובכה"ג מיירי הכא. אבל קשה מ"ש הרב דמיטמאת איברים שהכרע לבדו טמא ולא הקצרה דאינה חבור ומאי טומאה שייך בכרע לבדו הא בפ"ק דסוכה לא מטמא ארוכה ושתי כרעים אלא משום דחזי למיסמך אגודא. ובכרעים לבד דלא חזו אמאי טמא. וראיתי במהרש"א שם בפ"ק דסוכה שהקשה כן ומתוך זה כ' דגמ' דידן לא סברה בהא כתוספתא אלא מפרש מטמאת חבילה ומיטמאת איברים בענין אחר וכמו שנכתב לקמן וא"כ קשה לתנא דתוספתא ולמאי דפי' לעיל מ"ז דבכרע משכחת לה טומאה כשיחדה לכרע להיות כלי למדרס כגון שעשאה מקל לישען עליו וקתני לעיל דאם חברה אח"כ למטה כולה טמאה מדרס. וקמ"ל הכא דדוקא חברה למטה שלימה אבל חברה לקצרה אינה חבור ומיהו התוס' בפ"ק דסוכה כתבו דריהטא דמתני' לא משמע כפי' התוספתא. אלא כפשטה דלר"א מיטמאת חבילה דוקא כשהיא שלימה מקבלת טומאה ולא אם נתפרקה. וכן מיטהרת חבילה ואין יכול להטבילה אברים. ולחכמים מיטמאת ומיטהרת איברים. שאם פי' ממנה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים מיטמאת וכן מטבילה איברים וכפי' זה כתב ג"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ספכ"ו:

מיטמאת איברים. פי' הרב אם נטמא הכרע לא נטמא הקצרה דאינה חבור כשלימה ע"כ. ונראה לפי התוספתא פלוגתייהו דר"א וחכמים אי אמרי' דחזי למיסמך אגודא ומיגד אשלי כדאמר פ"ק דסוכה. דר"א ס"ל חזי למיסמך אגודא וכיון דחזי הוה כשלימה. וחכמים לית להו הך סברא והלכך אין שם כלי עלי' אפי' איכא ארוכה וכרעים והלכך אם נטמא אחד מהן אין השני טמא דכל שאין צורך בחבורן אין האחד מביא טומאה