משנה אחרונה קכא

אמרי' החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. אבל מטומאה דלמפרע טהור דהתם אין סופו להחזיר. ומ"מ צ"ע דאי סופו להחזיר מהני. אפילו לא חזר וחברו יהא הכרע טמא לבדו כדאמרי' רפכ"ו כל שהדיוט יכול להחזירו אעפ"י שהוא מפורק טמא והכא כיון דפרחה טומאה מיני' אמאי חוזר לטומאתו. ונראה שהוצרכו לזה דלא משמע להו כפי' הרמב"ם והרב שהכרע נטמאת עכשיו דהא אינו ראוי למדרס ואפי' יחדה למקל לא מהני דלענין מדרס כלי בעינין כמ"ש הרב בפ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. וכרע זו אין עליו תורת כלי אפי' כפשוט כיון שמתחלתו נעשה לשם מטה וכשפירש בטל ממנו תורת מטה ואין לך כלי פשוט אא"כ עשאו לשם כלי וכגון ששפהו והחליקו עכשיו לשם מקל. וכבר כתבנו סברא זו ברפ"ב גבי חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. דאלו לא חזר ועשאן אפי' בתורת פשוטין לא מקבלי טומאה. ומתני' משמע שלא עשה בו עכשיו שום מעשה מדלא קתני כרע שעשאו מקל ונטמא מדרס. ומתוך זה הוצרכו המפורשים לסברא זו דמתני' סברא דחוזר לטומאתו. אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בכל זה וצ"ע:

וחברה למטה כולה טמאה מדרס. וכ"ש איפכא אם המטה טמאה מדרס וחבר לה כרע כולה טמאה והכי אסברה לן תנא דמתני' לק' פי"ט מ"ה גבי מזרן. והא דלא תני התם נמי כלישנא דהכא שהמזרן מביא טומאה על המטה כי הכא דהוי רבותא טפי פי' שם ודברי הרא"ש בפירושו שם צ"ע. ומ"מ בין הכא ובין התם הא דהחבור עושה אותם גוף אחד. היינו כשהם משמשין וצריכין למטה והיינו כרע ומזרן שצריכין למטה אבל אם המטה אין צריכה לכרע זו. שיש לה בעצמה כל הכרעים הצריכים. וחבר לה כרע זו הטמאה ואינה צריכה לה אין כולה טמאה. אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו כדפי' לעיל מ"ד גבי מלבן שנתנו על לשונות וכדמוכח נמי לק' בס"פ דמאי דלא חזי למדרס אפי' מחובר למדרש אינו טמא מדרס אבל טמא מגע. והא דבספכ"ד גבי שלש קופות משמע דלעולם הולכין אחר העיקר והעיקר מטהר את הטפל. התם מיירי שע"י העיקר נתבטל תשמיש הטפל לגמרי דחשוב כמאן דליתי' ושם הארכנו:

היתה טמאה טומאת שבעה:

לא משכחת בכרע טומאת שבעה אלא מדרבנן דפשוטי כלי עץ היא. ואי נימא דכל הטמא מדרס טמא מת מדאורייתא י"ל דה"נ מדאורייתא דמק"ו מפכין קטנים יליף לה בפ' כיצד הרגל. ובזה יש ליישב פי' הרב דכתב טומאת שבעה שנטמא במת והשיג תיו"ט דאפי' בטמא מת נמי לשיטת הרמב"ם. ולמאי דפי' ניחא דבכל טומאה שאינו מפורש בתורה מודה הרמב"ם דלא אמרי' חרב כחלל וכמ"ש תיו"ט בשמו ספי"א דאהלות והכא אפי' אי אמרינין דכל הטמא מדרס טמא מת מדאורייתא אינו מפורש אלא מק"ו אתי ודמי למשא במת שאינו מפורש אלא מק"ו מאוהל אתי והלכך לא אמרי' בה חרב כחלל:

פירשה היא טמאה וכו'. בכל הני בבי דמתני' דמחלק בין פירשה או לא פירשה דוקא בטומאה שהיתה על הכרע קודם שחברה למטה. אבל אם נגעה טומאה בכרע אחר שחברה למטה המטה טמאה כמו הכרע לעולם אפי' אחר שפירשה דמשחברם כלי אחד הוא והנוגע בכרע כנוגע בכלי עצמו. וכן בכל ידות הכלים מכניסין טומאה לכלים ואפי' פירשו הידות הכלים הם בטומאתן ופשוט הוא והכי תנן בהדיא פ"ק דטהרות מ"ז ומ"ח והכי מוכח לק' פי"ט מ"ד ומ"ה:

וכן השן של מעדר. השן של מתכת הוא כדפי' הרב. ולפ"ז לא קאי אלא אטומאת שבעה דטמא טומאת ערב לא משכחת בה דבשל מתכת לכ"ע החרב כחלל. ואפי' נגע בטמא מת טמא שבעה ומיהו י"ל דבנטמא בשרץ משכחת לה

מ"ח תפלה. משמע הכא דתפילין מקבלין טומאה אע"ג דקבול שלהן עשוי למלאות וכתב הר"ש לקמן רפכ"ו דמוכח מכאן בית קבול העשוי למלאות שמי' קיבול. ולא הבינותי דמנ"ל דטומאה דהכא בדאורייתא היא משום כלי קבול דילמא משום פשוטין ומדרבנן. וי"ל דפשוטין בעור אינו מטמא אא"כ בחמשה על חמשה כדלקמן פכ"ז ובתפילין ליכא האי שיעור. ומיהו למאי דכתבו התוס' בשבת והביאם בתיו"ט רפכ"ז דעור פשוט היינו שלוק וקשה שאינו ראוי לקפלו שאם הוא רך לעולם הו"ל ככלי קבול ומטמא בכ"ש. א"כ תפילין נמי הא ראוי לקפלו. אבל נראה דבתפילין לא מהני ראוי לקפלו. דהא ראוי לקפלו היינו טעמא דחשוב ככלי קבול דמסתמא מיחדו כל שעה לקפל בו שום דבר כדפי' שם. ותפילין אסור להשתמש בהן אלא למצותן וא"כ הו"ל קבול העשוי למלאות ואם נאמר דמיירי בקציצות שעדיין לא הניח בהן פרשיות אלא הזמינם וקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא ויכול לשנותם. א"כ הו"ל כשאר כלי קבול ואע"ג דכתב רמ"א באו"ח סי' מ"ב דקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי