משנה אחרונה קכ

דט"ז איברים מאי ניהו א"ר חנן א"ר ארוכה ושתי כרעים כו' דחזי למיסמך אגודא. ואותו הדין בא רבנו ז"ל לכתוב כאן. ומה ענין נשברה לכאן. אלא פשוט דהך נשברה ט"ס היא וצ"ל נשאר בהן שאם יש שם שתי ארוכה ושתי כרעים ביחד שלא נתפרקו הם מקבלין טומאה ובסופן להחזיר איירי וכגון שפירש בהדיא ע"מ להחזיר. ומה שלא כ' הרב ז"ל דבסופו להחזיר שכן דרכו שלא לחדש מעצמו תנאי שלא נמצא מפורש בגמ' וסמך עצמו על המשניות שנשנו ג"כ בסתם וע"כ הכי מיפרשי וכמ"ש התוס'. ובזה עלו כל המשניות ודברי הרמב"ם כהלכה

מ"ו. נשברה ארוכה ותיקנה: וה"ה לא תיקנה טמאה דבשבירת ארוכה אחת לא טהרה דאי טהרה לא מהני תיקנה דפנים חדשות היא. אלא תני תיקנה משום סיפא דאי לא תיקנה לראשונה לא מצי למיתני נשברה שני' ותיקנה טמאה מגע דאפי' ממגע טהורה כדמסיק לא הספיק לתקן כו' אבל ותיקנה דשניה לא איצטריך ואיידי דרישא תני לה כמ"ש תיו"ט בשם התוס': ותיקנה: היינו שהביא אחרת תחתי' כמ"ש הרב. ומשמע דדווקא נשברה טהרה אבל לא נשברו והביא ארוכות אחרות תחת הראשונות לא טהרה והכי תנן בפי"ט מ"ו דבעינין שינה הנקבים דווקא: נשברה שני'. ה"ה דהו"מ למיתני נשברו שתי כרעים אחר שתיקן הארוכה טהורה ממדרס וטמאה מגע ואפי' לר"נ דפליג במתני' דלעיל הא אמרן דדווקא בסופו להחזיר מטמא והכא נשברו אין סופו להחזיר אלא ניחא לי' למיתני בשתי ארוכות כדי לקצר אבל טמאה מגע מדרס. פי' הרב דארוכה ראשונה כשתיקנה נטמאת מגע והמטה מחוברת לה כו' ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש ולא ניחא להו לפרש דטמאה מגע מחמת עצמה בלא הארוכה דבשעה ששכב עלי' הזב ערום היו עלי' שתי טומאות מדרס ומגע הזב וכשנשברו שתי ארוכות נהי דמדרס בטל דלאו מטה היא מ"מ כלי היא למגע ולא בטל ממנו מגע הזב. וכ"כ רש"י ותוס' לענין בגד בפ' בהמה המקשה דע"ב. דכאן אפילו לענין מגע בטל מתורת כלי לגמרי בשבירת הארוכות דאפי' פשוטי כלי עץ לא הוי שלא נעשה לשם כלי כמות שהיא עתה והלכך צ"ל דמשום שמחוברת לארוכה והארוכה טמאה מגע. ומ"מ קשה דארוכה אימת נטמאת במגע אי קודם שנתחברה למטה הא לאו כלי היא ואין מקבלת טומאה. ואי לאחר שחברה אין כאן מגע דמגע בית הסתרים הוה. ורש"י בפ' ואלו קשרים ד' קי"ב משמע דמפרש משום שנגע בעצמו כשהי' אב טמאה מגע והקשו עליו התוס' דמגע בית הסתרים היא ומסקנת התוס' דכשתיקנה בא לו מדרס ומגע יחד ומשמע מדבריהם דאפילו נתחברה לא חשיב בית הסתרים כיון דמ"מ שני גופין הם. וסיימו התוס' דכיון דלאוזן בא מגע ומדרס יחד הסנדל בטל לאוזן דא"א להיות זה בלא זה ע"כ. ונראה דס"ל דהמטה מחמת עצמה טמאה מגע כמו הארוכה שנטמאת מגע. ודמי לידות הכלים שאם נגעה טומאה ביד נטמא הכלי ואפי' פירש היד אח"כ הכלי בטומאתו. וה"נ דכוותי' דארוכה [הוי] כמו יד למטה וכשנטמאת הארוכה במגע מן המטה הוי כמו נגע בה טומאה אחרת ונטמאת גם המטה והלכך משנתקנו שתי ארוכות נשאר על המטה טומאת מגע וניחא השתא דלפי פי' הרב משמע דאם חזר והחליף הארוכה הראשונה והביא אחרת תחתי' טהורה המטה לגמרי כמו בתפילין לק' ואמאי לא תני לי' הכא. ולפי שיטת התוס' ניחא דהמטה לעולם טמאה מגע. ובמשנה למלך משמע שמפרש שדברי הר"ש והרב כאן הם ממש כדברי התוס' ולפעד"נ כדפי'

מ"ז: כרע שהיתה טמאה מדרס. פי' הרב כגון שדרס הזב על הכרע כשהי' בפ"ע וכ"כ הרמב"ם. דליכא לפרושי שהכרע פירשה ממטה הטמאה ונשאר על הכרע אותה הטומאה. דאפי' ר' נחמיה דמטמא בפירשו לא מטמא אלא בארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים דחזי למיסמך אגודא כדאמרן לעיל במ"ה. אבל כרע א' כשפירש לבדו אין בו טומאה לכך הוצרכו לפרש שנטמא עכשיו שדרס הזב עליו. ואע"ג דכרע אחת אינו ראוי למדרס משכחת לה שייחדו לישען עליו כמו מקל. והכרע תורת כלי עליו שהחליקו האומן ושפהו מתחלה והוה עליו תורת פשוטי כלי עץ וכשייחדו למדרס טמא. אבל הר"ש כתב דאע"ג דכרע לחודי' כשפירש אפי' ממטה טמאה טהור דדוקא ארוכה וכרעים או קצרה וכרעים בעינין הני מילי כל זמן שלא חיברו אח"כ למטה אבל חזר וחברו למטה אפי' המטה טהורה חוזר הכרע לטומאתו כיון דהמטה שלימה שכל פרקיה קיימים ע"כ. וכ"כ הרא"ש וכ"כ התוס' בסוכה סוף דט"ו. וצ"ע דהא לא מצינו שחוזר לטומאה ישנה אלא בכלי מתכת. וצ"ל דמיירי שניטל הכרע ע"מ להחזירו ובכה"ג חוזר לטומאתו אפילו בכלי עץ וע"כ צ"ל כן דהא לק' מ"ט כשנגנב חציה