משנה אחרונה קיט

בין לר"א ובין לחכמים הכרע שפירש עם הקצרה יש בו טומאה אלא דפליגי אם נטמא זה בטומאת זה. ומ"מ בין למר ובין למר מיטמאין וע"כ כר"נ אתיא דלחכמים הא קאמרי ניטלה ארוכה ושתי כרעים טהורה כל המטה אעפ"י שיש בה עדיין ארוכה וקצרות וכרעים. ומדסיפא כר"נ רישא נמי דנגנב חציה כר"נ ומשום שאין סופו להחזיר טהורה. ועוד מוכח חילוק זה בין סופו להחזיר או לא מההיא דפי"ט מ"ו מטה שניטלו שתי ארוכות שלה ועשה לה חדשות ולא שינה את הנקבים נשתברו חדשות טמאה וישנות טהורות. וההיא נמי ע"כ כר"נ אתי' דאי לרבנן קודם שנשתברו נמי טהורה מיד כשניטלו. ואין לו' דניטלו ארוכות בלא כרעים לחכמים נמי טמאה. דא"כ כי נשתברו אמאי טהורה וע"כ משום דבלא ארוכות לא חזיא א"כ מיד בניטלו נמי הא ס"ל לחכמים דניטל כדי טהרתה טהורה. אלא כר"נ אתי' וכל כמה דלא נשתברו טמאה דסופו להחזירן ונשתברו שאין סופו להחזירן טהורה (ואין לו' איפכא דפלוגתייהו דר"נ וחכמים הכא באין סופו להחזיר וכולהו משניות דלקמן דמטמאי בניטל ארוכה ושתי כרעים מיירי בסופו להחזיר דמודו חכמים דטמא. דלשון משניות לא משמע הכי דלקמן קתני מטה שנגנב חציה כו' טהורה ולא תני בה פלוגתא והכא לא קתני נגנב אלא ניטל ואי באין סופן להחזירן פליגי הו"ל למיתני פלוגתא בנגנב דמוכח דבאין סופו להחזיר פליגי. אלא מדתני פלוגתא בניטל ובנגנב תני סתם טהורה מוכח דהכא בסופו להחזיר פליגי. ומיהו מדברי התוס' דשבת שכתבנו לעיל צ"ל דסוגי' דסוכה איירי באין סופו להחזיר) והשתא יש לתמוה כיון דכל הני סתמי אתאן כר"נ אמאי פסק הרב כאן כחכמים ובכל משניות, הללו דלק' לא דחאן מהלכה ובמתני' דס"פ דמטה מיטמאת איברים פסק הכי בהדיא כחכמים דהתם והני כולהו אליבא דר"נ ותרתי דסתרי אהדדי נינהו. והראב"ד ג"כ השיג בזה על הרמב"ם בפכ"ו מה"כ שפסק במתני' דהכא כחכמים ובמטה מיטהרת איברים פסק כר"נ דמיטמאת איברים מפני שראוי לסומכן לכותל ולישן עליהן. והכ"מ מיישב דלענין טומאה דלמפרע דוקא פליגי רבנן ור"נ. אבל לקבל טומאה להבא מודו חכמים כיון דחזי למסמך אגודא מקבלת טומאה עיי"ש. ולע"ד א"א לו' כן דא"כ הא דקתני גבי מטה שנגנב חציה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. מאי אריא החזירוה לא החזירוה נמי. ואין לו' דהתם משום שאין סופו להחזירן אפי' מכאן ולהבא לא מקבלת טומאה אא"כ החזירן דלענין טומאה דלהבא לא שייך לחלק בזה דבין כך ובין כך כיון דחזי למיסמך אגודא כלי היא ומקבלת טומאה ועוד כיון דהלכה כחכמים דר"נ ולדידהו לא שמעי' דיש חילוק בין סופו להחזיר או לא. ועוד דגבי מטה שניטלו שתי ארוכות שלה ונשתברו חדשות טמאה וישנות טהורה כתב שם הרמב"ם בהדיא לענין טומאה דלמפרע ולא מיתוקמא אלא כר"נ כמו שהוכחנו דלחכמים אפי' לא נשתברו טהורה מיד כשניטלו. ולע"ד הי' נראה דחילוק זה בין סופו להחזיר או לא חכמים דר"נ נמי מודו בה. אלא דפליגי מאי מיקרי סופו להחזיר. והיינו היכי דפירש בהדיא שנוטל ע"מ להחזיר או דמוכחא מילתא הכי כמו מפרק להטבילה חכמים נמי מודו דטמאה. והיכי דודאי אין סופו להחזיר כמו מטה שנגנב חציה אפי' לר"נ טהורה. וכי פליגי בסתם דלא גלי דעתי' לאיזה ענין נטלן. דחכמים מדמו לי' כאין סופו להחזיר ור"נ מדמי לי' כמו סופו להחזיר. והשתא כל הני משניות דמוכחי דלא טהרה בנטילת ארוכה וכרעים איירי בנטל ע"מ להחזיר דמודו חכמים. והיינו דאמרי' בפי"ט מ"ו כשניטלו שתי ארוכות ולא שינה את הנקבים שהכל הולך אחר הישנות. דכיון דלא שינה את הנקבים אעפ"י שעשה חדשות. מוכחא מילתא דנטלן ע"מ להחזיר. ובהכי ניחא נמי גירסת הרב ופירושו לק' הפי"ט גבי מפרק את המטה להטבילה כמו שנפרש שם בס"ד. אלא שקשה עלי לשון הרמב"ם גבי מטה מיטמאת איברים כתב בפכ"ו מה"כ בלשון זה מטה שנפרקו איבריה אם נשברה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים הרי אלו מתטמאין מפני שראויין לסומכן בכותל ולישן עליהן ע"כ. וזה תמוה דכשנשברה הא אין סופן להחזירן ובזה אפי' ר"נ מודה דטהור כדמוכח במטה שניטלו שתי ארוכות ונשברו הישנות דטהורה אפי' לר"נ וכדפי'. אבל באמת נ"ל דאם נשברה שכתב ט"ס היא וצ"ל אם נשאר בהן ארוכה ושתי כרעים. והלשון מוכיח כן דהיכי שייך למי' אם נשברה מתטמאין דהא אם לא נשברה כ"ש דהם מתטמאין והו"ל למי' אפי' נשברה. ועוד שכתב אם נשברה הרי אלו מתטמאין ומה טומאה שייך בשברים והו"ל למי' הרי השאר מתטמאין. ועוד דכל עצמו לא בא כאן אלא לכתוב דאיברים של המטה אין בהן טומאה אא"כ יש שם ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים כדאמרי' בגמ' דסוכה