משנה אחרונה קיח

הוא. ומכאן נ"ל ראי' דמתני' במדרס איירי וכדפי' לעיל גבי נקליטין. וא"ת א"כ שהמטה טמאה הציפוי אמאי טהור הא כל המחובר לטמא הוא כמוהו. שאני ציפויין דרחמנא מעטינהו בהדיא מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהן כמ"ש הרב ספט"ז. ואע"ג דקרא במגע כתיב ולא במדרס. כבר פי' לעיל בפי"א דכל הטומאות ילפי' מיניה דהא בכלי מתכת נמי ציפוייו טהור אע"ג דאשר יעשה מלאכה בהם לא כתיב אלא בכלי עץ ועור משום דכל שאין עליו תורת כלי לא שייך בי' טומאה ואפילו במדרס דווקא כלי בעי ולא אבן ולא קורה כדפי' הרב בפ"כ מ"ג. וציפויין בעצמן לאו כלי נינהו: אלא מטה ומלבן: טעמא דמלבן משום דקבוע במטה וחשוב כמוהו. אע"ג דנקליטין וחמור נמי אי קביעי טמאין כדתני בתוספתא. מ"מ תנא מדבר בהווה שדרך המלבן שהוא קבוע הלכך נטמא עם המטה ודרך נקליטין וחמור שהם נשמטין. ובתוספתא דתני נקליטין בזמן שהן קבועין. היינו אי מיתרמי. אבל רובן אינם קבועין. ומיהו החפוי אפי' קבוע טהור וכדפי' לעיל: ומלבני בני לוי טהורין. לפי שאינם קבועין והרב כתב שדרכן שהולכין מעיר לעיר ונושאין המלבנים עמהן ולא המטות וכ"כ הר"ש שנושאין מלבנים קטנים. ולא פירשו מה צורך להם במלבנים לבדן. והרא"ש כתב שמפרקין המטות ונושאין אותם ולא המלבנות והרמב"ם מפרש מלבני בני לוי אינם של המטות אלא שתולין בהם כנורותיהם, וכלי שיר שלהם

מ"ד: מלבן שנתנו על לשונות: פי' הרב במשנה דחוק אבל הרמב"ם מפרש לה שפיר שיש שני מיני מלבן האחד הוא שיש לו רגלים ומחובר למטה ובי' איירי במתני' דלעיל שנטמא עם המטה וחבור למטה שהרי הוא נסמך גם עליו בשעה ששוכב כיון שיש לו רגלים. ומלבן דהכא אין לו רגלים אלא הוא מוט עשוי לאורך המטה על לשונות. והלשונות הם עצים המחוברין בארבע זויות המטה זקופין בגובה ועל אותם הלשונות נותנים את המוט מזה לזה ואינם תשמיש למטה כלל. אלא שתולין עליו בגדיהם וכליהם (וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ד מה"כ שהוא סומך את הבגדים והיינו דמדמי לה ר' יוסי הכא למלבנות בני לוי שגם הם עשויין לתלות שם כלי שיר להרמב"ם כדפי' לעיל) והמוט הזה קבוע ומחובר יפה בלשונות. והיינו דפליגי בה ר"מ ור"י מטמאין דהכי ס"ל לר"מ נמי בעלמא כל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו כדאמרי' לעיל בפ"ה מ"ב גבי בית הפך ובית התבלין שבכירה. ור' יוסי ור"ש מטהרין דה"נ פליג ר"ש התם בבית הפך ומטהר לגמרי. ולפ"ז ניחא הא דתנן בפי"ב דפרה מ"ח בסתם המלבן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה ולא חילק בין אם הוא מחובר או לא דהתם במלבן שעל הלשונות דהכא וסתמא כר"י ור"ש ומיושב תמיהת תיו"ט שם אלא צריך ליישב דבפ"ה פסקו הרב והרמב"ם הלכה כר"מ. והכא הלכה כר"י ור"ש ולמאי דפי' בפט"ו מ"ד דחבורי כלי עץ קילי מכל הכלים דכולהו אית להו ידות מדאורייתא. וכלי עץ ועור גלי בהו רחמנא אשר יעשה מלאכה בהם. ניחא נמי הכא כיון דאפי' יד גמור המשמש למטה לאו חבור הוא מדאורייתא. כ"ש מלבן זה שאינו משמש כלום למטה דלא חשוב חבור כלל אפילו מדרבנן אלא שצ"ע לקמן פי"ט מ"ו מוכח דהוי חבור

מ"ה: ור' נחמי' מטמא: בגמ' דסוכה דט"ו מוכח דר"נ מטמא בין המטה הנשארת ובין הניטל היינו ארוכה ושתי כרעים. ואפי' אם ניטל קצרה ושתי כרעים הם ג"כ טמאים כמו הנשאר והכי איתא התם בהדיא דאידי ואידי חזי למיסמך אגודא ולפמ"ש התוס' שם דדווקא בסופו להחזיר מטמא ר"נ משמע דאפילו שסופו להחזיר אי לאו דחזי למיסמך אגודא לא הוה מטמא וכן משמע התם בגמ' דמוקי מתני' דסוכה סיכך בארוכות המטה פסולה בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים. ולא מוקי לה כפשטה בארוכות לחודייהו בלא כרעים ובסופו להחזיר. ארוכות לחודייהו נמי טמאין. אלא ודאי בלא כרעים לא מהני סופו להחזיר דלא חזי למיסמך אגודא (ומכאן צ"ע על דברי התוס' בשבת ריש דנ"ט דמשמע דס"ל דמטה מפורקת טמאה משום סופו להחזיר לחוד אע"ג דלא חזיא השתא והוא דלא כסוגי' דמס' סוכה לפי פי' התוס' בסוכה. ולקמן פי"ט מ"ד כתבנו ראי' לסברת התוס' דשבת) אלא שיש לדקדק בעיקר מה שהכריחו התוס' חילוק זה בין סופו להחזיר או לא ממתניתין דמטה שנגנב חציה טהורה. מהיכא פשיטא להו דההיא אתי' כר"נ דילמא סתמא כחכמים וחצי' הייני ארוכה עם קצרה ושתי כרעים דלחכמים ודאי טהורה ולעולם דר"כ פליג ולדידיה טמא התם אפי' אין סופו להחזיר. ונראה שסמכו עצמם אסיפא דההיא מטה מטמאת חבילה ומיטהרת חבילה דברי ר"א וחכ"א מטמאת איברים כו' דלפי פי' הרב שם והוא מן התוספתא