משנה אחרונה קיז

ומשמע לי' דחכמים פליגי מדקתני ר"י מטמא מכלל דחכמים מטהרין ולכך פסק הרמב"ם דאין הלכה כר"י ובחבורו ספ"ג ג"כ פסק כן. ולענ"ד צ"ע למאי דקיי"ל רפט"ו דהלכה כר' יהודה ומוכח שם לר"י דשלשה דינים יש בכלים הבאים במדה אותם שידועים שעשויין לנחת ולא להיטלטל מלאין טהורין לעולם אפי' אין מחזיקין מ' סאה. ואותן שידוע שעשויין להיטלטל רק במילואן אפי' מחזיקין טמאין. אלא בכלי שאין ידוע לנו האיך נעשה אם יש בהן אלו סימנים שמחזיק מ' סאה ויש לו שולים חזקתן שעשויין לנחת כמו שביארנו כ"ז בפט"ו מן הת"כ ומדברי הרמב"ם. והשתא מתני' דהכא במאי מיירי אי שידה ותיבה הללו ידועין שעשויין מתחלתן לנחת למה לי' טעמא הואיל ומחזיקין מ' סאה מ"מ. תיפוק לי' אפי' אין מחזיקין כלל טהורין ואי בידוע שעשויין להטלטל מלא אמאי טהורין אפי' מחזיקין לא מהני. ואי בסתם שאין ידוע אמאי מהני מחזיקין שלא כדרכן. הא כל עיקר דמחזיקין אינו אלא ס' דמסתמא כיון שמחזיק עשאו לנחת. וזה שכדרכו אינו מחזיק אין כאן סי' דאדרבה כל דרך עושה כלי להשתמש בו כדרכו עושה. ויותר קשה למאי דפי' בפט"ו דר"מ נמי לא פליג בהא דסתם כלי טהור ע"י סימנים אלו א"כ ליכא מאן דפליג אר' יוסי דמתני':

ונקליטי המטה. כך הגירסא בספרים ונקליטי בוי"ו ולא מתיישב ויש לגרוס בלא וי"ו כיון דענין בפ"ע היא ושמא משום דנקליטין וחמור דהכא ע"כ מיירי במחוברין למטה אלא שאינם קבועין ונשמטים הן כדאיתא בתוספתא דאם אין נשמטין הרי הם טמאין עם המטה. ומשום דדמי למוכני וקמרון דלעיל דחלוקין בין קבועין לנשמטים להכי תני ונקליטי בוי"ו. וא"ת בשלמא נקליטין אם נשמטין טהורין דאינם אלא פשוטי כלי עץ ומשום יד ליכא כיון דנשמטין. אבל חמור שהוא חלול ויש לו בית קבול לקבל המלבנות אפי' נשמטת אמאי טהורה הא כלי קבול הוא. י"ל דאין חשוב כלי קבול אא"כ מיטלטל על ידו הדבר שנתון בתוכו דומיא דשק אבל מלבן אינו מיטלטל אגב החמור. וכ"כ רש"י בפ' במה אשה דס"ו לענין קב הקיטע ולמאי דפי' לעיל ספט"ז דהתיק טמא אעפ"י שיש לו בית קבול בלא"ה ניחא. וא"ת אכתי אפי' נשמטין אמאי טהורין הא אמרינין בפט"ז מ"ז זה הכלל כל המשמש משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא. וה"נ החמור משמש למלבן ולמטה תמיד. ונראה דטהורין וטמאין דמתני' למדרס איירי שהמטה טמאה אב במדרס הזב ונקליטין וחמור כשהן קבועין בה הרי הם אב כמותה שכל המחובר לטמא הוא כמוהו ואם נשמטין אינם חיבור להיות אב במדרס אבל מ"מ טמאין במגע הזב והשרץ כשאר פשוטי כלי עץ ואם משמש הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא כהך דפט"ז ומיהו הכא לא איירי אלא לענין חבור למטה לתורת מדרס וכן מוכח נמי מדקתני חפוי וכמו שנפרש לקמן. ולפיכך אני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב רפ"ד מה"כ נקליטי המטה והחמור לענין טומאת פשוטי כלי עץ דטהורין משום שאין משמשין לכלים אלא בשעת מלאכה לבד ע"כ. ואיך יתכן זה וכי החמור אינו נתון תחת המלבן אלא בשעת שהאדם שוכב על המטה ועיקרו הא עשוי להגן על המלבן בכל שעה ומיהו בהא י"ל דאיהו אינו מפרש חמור עשוי להגן על המלבן אלא כמ"ש בפירושו שהחמור נתין תחת המטה להתקיים עליו להתפשט המטה עליו ע"כ ואפשר לפ"ז שאינו נתון אלא בעת השינה ומ"מ בנקליטין קשה שהוא עצמו כתב מקודם שהמטה עצמה משמשת אדם וכלים ולכך טמאה אפי' אינה משמשת אלא בשעת מלאכה לבד. וא"כ נקליטין נמי אפי' אין האוהל תלוי אלא בשעת השינה משמשין הן לאדם וכלים ואמאי טהורין:

וחפוי:

פי' הרב דהוה מתכת המשמש את העץ ע"כ ודברים תמוהין הם דהא דמתכת משמש את העץ טהור היינו אם העץ טהור והמשמש לטהור טהור והכא שהמטה טמאה אמאי החפוי טהור הא איהו ס"ל לעיל פי"א דגבי צפויין אזלינין בתר עיקר הכלי. אבל לשיטת הרמב"ם שכתבנו שם ניחא דלעולם כל הציפויין טהורין. אלא שצ"ע דלמה לי' לתנא למיהדר ולמתני' הכא גבי מטה כיון דכבר פסיק ותני הכי בכמה דוכתא בפי"א וסוף פט"ז דכל הציפויין טהורים. ונראה דטובא קמ"ל למאי דפסק הרמב"ם בפ"ד מה"כ דין ד' דלא זו בלבד שהחפויין עצמן טהורין אלא שמטהרין ג"כ את הכלים שהם עליהם. והשתא קמ"ל דגבי מטה אינו כן שהחפוי טהור אבל המטה עצמה טמאה כדמסיק אין טמא אלא מטה. משום דדווקא לענין מגע טומאות הואיל ומצופה והטומאה נוגעת בציפוי וציפוי לאו בר קבולי טומאה והוא מפסיק בין הטומאה לכלי והרי אין הטומאה נוגע בכלי כדפי' בפי"א אבל הכא לענין טומאת מדרס איירי דמדרס אין צריך נגיעה ונמצא שהמטה לעולם טמאה דמ"מ הזב נשען עלי' ומדרס