משנה אחרונה קיד

פליגי במחצלת שעשאה לשכיבה ולענין טומאת מדרס וכן שפופרת שעשוי למשקין כמו שפופרת הנוד דלמילתייהו לא חזי כלל שהמחצלת נקרעת מיד כששוכב עליו ושפופרת של קש אינו ראוי למשקין לעולם שהקש אינו מחזיק משקין ור"ע מטמא דעביד דמימלך והמחצלת יניח אותה תחת הכר ששוכב עליו ואז אינו נקרע ואעפ"י שאינו ראוי למשכב כמו שהוא מ"מ כלי הוה וכן שפופרת מימלך ומנח בה סממנים ואבק סופרים וכיוצא בה וריב"נ סבר דאזלינין בתר מחשבתו וכיון דלא חזי להכי לאו כלי היא. וא"ש דבבא זו נמי חוזר אהא דתנינין לעיל העושה כלי קבול מ"מ טמא ומשכב ומושב מ"מ טמא. כלו' אם ראוי הוא בענין אחר אפי' אם לפי מחשבתו אינו ראוי מ"מ טמא והיינו נמי דתני בסמוך מחצלת קנים טהורה ושפופרת שחתכה לקבלה טהורה. דכולה אדלעיל קאי דזימנין משכחת דמחצלת קנים אע"ג דמתקיים הוא טהור אע"ג דשל קש טמאה לר"ע אעפ"י שאינו מתקיים כ"כ דכולה מילתא תלי' בראוי למשכב בשום צד ושל קנים אינה ראוי' וכן שפופרת הקנה טהור ושל קש אמרן דטמא לר"ע. ויש ראי' לפי' זה דבשאר כלי הקש לא פליגי דברפט"ו תנן כוורת הקש אם באה במדה טהורה וכן ברפ"ח דאהלות מכלל דאינה באה במדה טמאה ולא פליג ריב"נ: ר"ש אומר אף של פקועות: ולת"ק של פקועות טהור דכאוכלין הם כ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ב. ולא ידעתי ליישב טעם זה: טהורה עד שיוציא את כל הככי: צ"ע מאי קמ"ל דהא ודאי עד שיוציא אין כאן כלי קבול. וי"ל שחתכה היינו במדה שצריך לו קנה באורך טפח לקבל בו שום דבר ואעפ"י שהוציא הככי עד מחצה או רובו עדיין טהור עד שיוציא הכל כיון שצריך כדי מדה זו והכי אמרי' ס"פ הכל שוחטין דכ"ה דחק קפיזא בקבא טהור אפי' בכלי עץ. ומ"ש הרב דאם לא הוציא טהור אפי' מדרבנן פשוט הוא דאפי' כפשוטי כלי עץ לא הוי. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ב כתב שאם לא נחתכה לקבלה הוה כפשוטי כלי עץ. צ"ל דה"ק כיון שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שהוציא את הככי הוי כפשוט כדקיי"ל בכל הכלים אעפ"י שראויין לקבלה אינם כלי קבול עד שיהיו עשויין לקבלה

פי"ח מ"א וב"ה אומרים נמדדת מבחוץ. וא"ת תינח שיעור אמה על אמה ברום ג' אבל השיעור שאמרו מחזיק מ' סאה בלח ע"כ בחלל לבד נמדד. וי"ל דב"ה סברי דזה שאמרו מחזיק מ' סאה לא אמרו אלא שמדה זו מן הסתם עשוי' לנחת היא. ומיהו אפי' אינו מחזיק מ' סאה אם יש בו אמה על אמה ברום ג' הוי ג"כ עשוי לנחת. וזהו כסברת הרמב"ם רפ"ג מה"כ דהידוע שעשוי לנחת אפי' מחזיק דבר מועט טהור. וב"ש סברי מחזיק דווקא אמרו והיא סברת הראב"ד שם: אם היו הרגלים גבוהות טפח: משום דבפחות מטפח אמרי' לבוד בטומאה להקל כמ"ש הרב פ"ד דאהלות מ"א

מ"ב בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור: דכל שאינו מחובר לא שייך בי' דין יד שאין יד אלא במחובר ואין מצלת עמה באוהל המת, פי' הרב שאם בולטים כלים מן השידה כנגד עובי המוכני. כך היא עיקר הגירסא בדברי הרב וכ"ה בפי' הרא"ש כנגד עובי. והיינו שהכלים בולטין מדופני השידה ולחוץ ומאהילין על הקברות אלא שעובי דפנות המוכני מלמטה בולטין ג"כ מן השידה וחוצצין בין הכלים ובין הקבר והלכך אם המוכני נשמטת שמקבלת טומאה אין חליצתה כלום. ואם אינה נשמטת חוצצת ולפי פי' זה אין מקום כלל לקושיות התוס' שהביא בתוי"ט מי יביא טומאה על הכלים. שהרי הכלים עצמן מאהילין על הקברות אבל קושיות התוס' הוא לפי פירש"י שם שהכלים בולטין בגובה לבד אבל לא חוץ לרוחב השידה ונמצא שאין מאהילין על הקברות וע"ז הקשו התוס' מי יביא טומאה כו' ותיו"ט הבין דברי הרב שהם כפירש"י ולכך הגיה גובה במקום עובי והביא ג"כ קושית התוס'. ולא דק שאדרבה הרב דקדק לכתוב עובי ולא גובה ונשמר מקושיות התוס' וכ"כ מהרש"א ז"ל בהדיא בפ' כירה שקושיות התוס' הוא דוקא לפירש"י ולפי' הרע"ב ניחא. ונראה שלשון הרב שכתב כנגד עובי המוכני מלמעלה ומלת מלמעלה אינו מיושב שהמוכני אינה למעלה אלא למטה והוא שהביאו לתוי"ט ז"ל לפרש דמיירי שדופני המוכני עולים למעלה מדופני השידה והכלים בולטין בגובה כפירש"י. אבל נראה דמלת למעלה אכלים הבולטין קאי וכאלו אמר שהכלים בולטין למעלה משפת השידה ולחוץ כנגד עובי המוכני: באוהל המת: כאן משמע שהשידה עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה. וקשה לשיטת הרמב"ם בפ"ט דאהלות שסובר דאין כלי נעשה אוהל לטהר אפי' באה במדה אינה מצלת אף על מה שבתוכה ומיהו לפי מה שפירשנו שם שיש חילוק בכלי הבאה במדה שאם עומדת בבית לא חשיבא