משנה אחרונה קיג

משום דהוה כעץ כדאמרי' עץ שאכל אדה"ר חטה היתה ע"כ והרי הנייר דלא שייך ה"ט ואמרי' דהכלי טמא הרמון האלון והאגוז. לרבותא נקט הני דאפי' בדברים שאין דרך לעשות מהם כלים ואפי' עשאום תינוקות מהני והוה כלי וכ"ש דמעשה תינוקות מהני בעלמא במידי דאורחיה. וסיפא תני שאין להן מחשבה לדיוקא דהא מחשבת גדול מהני אפי' במידי דלאו אורחי' דמחשבה דטומאה כמעשה דמי אם הוא בן דעת. ומשום דרישא קתני העושה כלים קמ"ל דלאו דווקא עושה דה"ה מחשבה מהני: או שהתקינום לכף מאזנים. נראה דה"ק או שלא חקקום אלא התקינום והיינו שהחליקו אותם וחתכו אותם שיהיו שוים וחלקים טמאים ולא זו א"ז קאמר דחקקו דהוי כלי קיבול וטומאתו מדאו' פשיטא דמהני מעשה דתינוקות אלא אפי' התקינים דפשוטי כלי עץ נינהו ועיקר טומאתן אינה אלא מדרבנן וסד"א דלענין תינוקת לא גזרו רבנן קמ"ל

מט"ז. קנה מאזנים והמחוק. נראה דהכא נמי אמתני' דלעיל קאי העושה כלי קבול מ"מ טמא. וקמ"ל דאפי' כל הני דאית בהו תרתי שאין קבולן אלא דבר מועט. ועוד שאין תשמיש קבול שלהן תדיר שאין עשוי אלא לעתים רחוקות כשיצטרך לפעמים לרמות בו אפ"ה הואיל ובית קבול הוא מ"מ טמא ועוד נראה דקמ"ל דכל הני חשיבי בית קיבול לעולם אפי' באו ליד בעלים אחרים והם כשרים ואין הקיבול הזה חשוב להם בית קבול ואין משתמשין בהן לעולם דלא עברו אדאורייתא. אפ"ה טמאין הואיל ובתחלה נעשו לשם קבלה שוב אין יורדין מטומאתן. וה"ה ברמון ואלון שחקקום התינוקת דלעיל דלגדול לא הוי קיבול זה ולא מידי ואין צורך לשום אדם בכלים כאלו. אפ"ה טמאים אפי' הם ביד הגדול. ובהכי ניחא לי הא דפי' הרב לקמן אוי לי אם לא אומר משום שיאמרו אין ת"ח בקיאין וכו' והכי איתא בגמ'. ולכאורה הוא תמוה אמאי שביק עיקר הטעם שצריך ללמד תורה לרבים שלא יאמרו על טמא טהור ולמאי דפי' ניחא דגמ' משמע לי' דעיקר רבותא דקמ"ל בכלים אלו שאפי' באו ליד כשרים שהרמאות נמנע אצלם אפ"ה הוי כלי קבול וטמא אף כשהוא אצלם. ודבר זה אפי' לא יאמר להם לא יטעו לו' שטהור שכבר אמר להם דין כלים של תינוקת שטמאין אצל הגדולים ג"כ וה"ה להני דדא ודא אחת היא. ומיהו בתוספתא דכלים פ"ז דב"מ ראיתי דתני לתרוייהו אם לא אומר אני מונע את התלמוד ומטמא את הטהרות דבר אחר שלא יאמרו אין ת"ח בקיאין וכו' אבל לשון התוספתא בכל הכלים הללו אינו טמא אלא את הצורך ומשמע דהתם טהרה אתי לאשמועי' דעיקר טומאתן לא איצטריך לאשמועי' דמכלים של תינוקת שמעי' להו ולענין טהרה א"ש האי טעמא דמונע את התלמוד. אבל מתני' דעיקר טומאתן אתי לאשמועי' ליכא חששא דמונע התלמוד

מי"ז: תחתית הצורפין טמאה. פי' הרב שעשוי' לקבל בה גרוטאות ושל נפחין אינה עשוי' לקבלה ע"כ וצ"ע א"כ מאי קמ"ל וכן קשה במשחזת ופנקס דבסמוך. ומדברי הרמב"ם בחבורו נראה דמשחזת ופנקס קמ"ל דאעפ"י שקיבול שלהן אינו אלא דבר מועט חשוב בית קבול. ובתחתית הצורפין מפרש שהיא בקעת של עץ יש בו מקום חלל לתקוע בו הסדן ושל נפחין לא חשוב בית קבול שעשוי להתמלאות. אבל של צורפין דרכו להגביה הסדן לקבל גרוטאות של כסף שבחללו ע"כ. וניחא לפ"ז דמתני' דהכא נמי אתי לפרושי הא דתני לעיל העושה כלי קבול מ"מ טמא. דעד השתא אשמועי' דאפי' עשאו מדברים שאין דרכן לעשות כגון עור המצה והנייר: ואפי' עשאוהו תינוקות ואפי' אין קיבולו אלא לפרקים ואפי' אם נתבטל קיבולו שאין משתמשין בו כדפי' לעיל והשתא קאמר דאפי' עיקר קיבולו עשוי להתמלאות עם הסדן אפ"ה הוי קבול משום שמשתמש בו בגרוטאות ג"כ, והדר קאמר שאפי' אין קבולו אלא משהו כמו משחזת ופנקס. ודע דהא דתחתית של נפחין טהור. היינו אם אין הסדן מחובר בעץ חיבור יפה אלא תקוע בו ויכול ליטלו אבל מחובר בו הכל טמא משום דהוי עץ המשמש את המתכת וכ"כ הרמב"ם בפירושו בהדיא. ומיהו עיקר דין זה דפשיטא לי' להרמב"ם דבית קבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול וכ"כ תיו"ט פי"ג מ"ו בשם התוס' דשבת אבל הר"ש ז"ל לקמן פכ"ו מ"ב. שדא בה נרגא עיי"ש: ר"ע מטמא וריב"נ מטהר. פי' הרב דפליגי אי הוה דבר העומד וכ"כ הר"ש. והוא דחוק דניחזי אנן אם עומד ואין לו' שעומד הוא זמן מועט. וריב"נ לא חשוב דבר העומד אא"כ מתקיים זמן מרובה. דא"כ אכתי לא ידעי' שיעורא איזהו הוי זמן מרובה ועוד שהרמב"ם כתב ברפ"ב מה"כ דבר שאינו מתקיים אלא זמן מועט אינו כלי לטומאה וא"כ אתיא כריב"נ ולא כר"ע דהילכתא כוותי' ולולא דברי רבותינו נראה מדלא תני פלוגתייהו אלא במחצלת ושפופרת ולא תני כלי הקש סתמא אלא בכל הכלים לא פליגי והכל מודים שטמא. וכי