משנה אחרונה קיב

מדרס מדאורייתא. ומ"מ קורה או נסר בעלמא אין שם כלי עלי' כיון שלא החליקה או עשה בה שום מעשה לאו כלי היא וכמ"ש הרב לקמן בפ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. ופשוט הוא בכמה דוכתי דכל שאין עליו צורת כלי אין לו דין פשוט. ולקמן פכ"ד מי"ב כתבנו יישוב אחר הא דצריך למכתב מלאכת עור ועוד כתבנו מזה ספי"א דנגעים:

ונראה שזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפי"ג מהט"צ דין ד' העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם קודם שעשה ממנו כלים אינו מטמא בנגעים שנא' כלי העור וכל כלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן כל שהן מטמאין בנגעים ע"כ שזה שהביא קרא כלי העור חוזר על שתי הבבות דרישא דבין שאינו מעובד ובין הגולם אינו בכלל כלי וזה שכתב בין פשוטין ובין מקבלין מטמאין. לא ביאר הכ"מ מנין לו. ונראה דיליף להו מאו בעור או בכל מלאכת עור וכדפי' לעיל. ובהכי מיושב מה שתמה הרב משנה למלך למה לא כתב הרמב"ם דין זה בה' כלים דעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה וכמ"ש דין זה לענין נגעים. דלפמ"ש לא הוצרך לכותבו כיון שכתב כלי עור פשוטיהן טהורין. כ"ש דשאינו מעובד טהור דלאו כלי היא כלל. ומה שהקשה לפי' הר"ש דמלאכת עור היינו שעשאו כלי למה לי קרא דאם לא עשאו כלי טהור כשאינו מעובד תיפוק לי' דאפי' מעובד נמי טהור דכלי עור פשוטיהן טהורין. וכתב דקרא איצטריך לענין מדרס דפשוטיהן טמאין וקמ"ל דכשאינו מעובד במדרס נמי טהור. א"כ לענין כלי קבול שנעשה מעצמו כמו צרור המרגלית דטמא אפי' לא עשאו הוא ובשאינו מעובד קמ"ל דטהור עד שיעשה בו מלאכה בידים עכ"ד. אפי' לפי דבריו ל"ק למה לא ביאר הרמב"ם דין זה דבמדרס טהור דהא פשיטא היא במדרס דוקא כלי טמא ולא אבן ולא קורה כדפי' לעיל. וכיון דעור שאינו מעובד לאו כלי הוא פשיטא דטהור. ותירוץ השני שכתב דמלאכה בידים בעינן. לא ידעתי מנ"ל דאע"ג דכתיב מלאכת עור אינו במשמע בידים דוקא ובכל דוכתא קיי"ל מחשבה דטומאה כמעשה דמי. ובאמת נ"ל דבחנם דחק הרב ז"ל די"ל בפשיטות דהא דאיצטריך קרא למעט פשוטין באיני מעובד היינו כדתנן לקמן רפכ"ז דבגד מטמא בשלשה ע"ש ועור בחמשה על חמשה והתם ע"כ בפשוטין איירי דאי במקבלין טמא בכל שהו. אלא בפשוטין וקאמר בין למדרס ובין לטמא מת. ואיך יתכן זה והא קיי"ל דפשוטי כלי עור טהורין ולא משמע לפרש דלמדרס מדאורייתא ולטומאת מת מדרבנן כדין כל הפשוטין. אלא דומי' דבגד דשלש ע"ש טמא מדאורייתא. וגם כל המפורשים הניחו המשנה שם בסתם ולא פירשו דלמדרס מדאורייתא ולמת מדרבנן. ומשמע דלמת נמי מדאורייתא. והא דאמרי' פשוטיהן טהורים דוקא בעור שלוק וקשה כמ"ש התוס' במס' שבת והביאם תיו"ט רפכ"ז ומשום שאין ראוי לקפלו ולכרוך בו שום דבר. וברך שיערו חכמים דחמשה על חמשה ראוי לקבלה היא. וזהו נראה סברת ת"כ דממעט שאין עבודין דאפי' יש בהן חמשה על חמשה טהור. והכי מסתברא דהא עיקר הטעם דחמשה על חמשה טמא משום שראוי לקפלו ולכרוך בו וע"כ מיירי נמי דסתמי' עשוי לכך דכל שאינו עשוי לקבלה אפי' ראוי לקבלה אינו טמא וכדפי' שם בפכ"ז. והלכך עור שאינו מעובד שאין דרך להשתמש בו אינו עשוי לקבלה וטהור ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דזה מבואר כל שאינו עשוי לקבלה הוה כפשוט וטהור. ומגופא דמתני' שמעי' לה דאפי' עשה כלי קיבול והיינו עושה כיס איצטריך לי' לתנא לאשמועינין דהוי כלי אעפ"י שאינו מעובד דבלא"ה הוי אמרינין כיון דלאו אורחיה להשתמש בו לאו מידי היא. וממילא שמעי' דהפשוט ממנו אין לו טומאה בשום ענין. מעור המצה ומן הנייר. פשטא דמתני' משמע דקמ"ל אעפ"י שכל אלו אין דרך בני אדם לעשות מהן כלים אפ"ה אם עשה מהם הוי כלי וטמא. אלא שקשה עלי לשון הרמב"ם בחבורו רפ"ב שכתב העושה כלי מעור המצה אעפ"י שלא נתעבד כלל או מן הנייר אעפ"י שאין הנייר מקבל טומאה וכו' דמאי רבותא היא זו שאינו מקבל טומאה הא כל הכלים עשויין מדבר שאינו מקבל טומאה שהעושה כלי עץ מן הבקעת או מן הנסר הבקעת ונסר אין להן טומאה כלל דאפי' פשוטי כלי עץ אינם. ובמדרס נמי אין מטמאין דבמדרס כמי כלי כתיב ואמרי' כלי ולא אבן ולא קורה כדפי' הרב פ"כ מ"ג. וכן העושה כלי מתכת מן העשת. העשת אין לה טומאה וצל"ע והי' נראה לו' דה"ק אעפ"י שנייר אינו ממין הכלים הכתובין לענין טומאה דלא כתיב אלא בגד ועור ועץ ושק. אבל ג"ז לא יתכן דהא הרמב"ם כתב ספ"א מה"כ שכל הגדל מן הארץ בכלל עץ הוא והנייר עשוי מעשבים שגידולו מן הארץ ואפשר כיון שנשתנה העשב ונעשה נייר גרע טפי. וצ"ע על התוס' בפ' במה אשה דס"ו שכתבו דכלי הקש מקבלין טומאה