משנה אחרונה קי

טומאה ומאי בדבר. וגם לשון שמקבל טומאה אינו במשמע שמיטמאין זה במגע זה. ועוד דהתחיל ותני העושה כלים לשון רבים וסיים טמא והו"ל לא למיתני טמאין ונראה דלהר"י ומהר"ם מיירי שהחוט ומשיחה חברם לכלי להיות לו לבית אחיזה או לתלותו בו שצריך לו לתשמישו דבכה"ג בכלים דעלמא החוט ומשיחה הם יד ויש להם טומאה כמו הכלי עצמו וסתמא דמילתא הכי הוא שחברו לשום צורך שאין אדם עושה דבר של בטלה או שחבר לו דבר המקבל טומאה בפ"ע אלו לא חברו כגון בגד של שלש על שלש או עור חמשה על חמשה ומתני' תרתי קתני חוט ומשיחה בתורת יד. או דבר המקבל טומאה אפי' שלא לשם יד. ומשום דבעלמא קיי"ל כל שהוא יד לטהור הרי הוא ככלי עצמו וטהור. אפי' היד בפני עצמו הי' ראוי לקבל טומאה. אם חברו לטהור אינו מקבל טומאה כמו מתכת המשמש את העץ וכן המחובר לקרקע וכה"ג. קמ"ל הכא גבי דבר שבים אינו כן שזה המחובר לו חשוב כאלו מחובר לדבר המקבל טומאה שלא טהרתו התורה אלא לעצמו ולא שיגרום טהרה למה שגדל בארץ וה"ז הגדל בארץ מקבל טומאה. והשתא הא דאמרי' דוקא שחברו לו חיבור יפה איד קאי ולא על דבר המקבל טומאה בפ"ע

מי"ד:

ביום הראשון טומאה. פי' הרב שבו נבראת הארץ והעושה ממנה כלים טמאין וכ"כ הר"ש והרא"ש. וכוונתם דהכא בטומאת כלים עסקינין ובשאר טומאות לא איירי והלכך תני בחמישי אין בו טומאה. דאע"ג דבעופות ודגים עצמן יש טומאת אוכלין וטומאת נבלות הכא לא איירי אלא בכלים. ולא הבינותי פי' הרמב"ם דמפרש מתני' בטומאת אוכלין ג"כ. דבראשון נבראו המים ובשלישי הצמחים. אבל בחמישי אע"ג דאיכא בעופות טומאת בית הבליעה ההוא חידוש הוא עכ"ד. והרי יש בנבלת עוף טהור טומאת אוכלין בלא בית הבליעה כדתנן בריש טהרות שמטמאה טומאת אוכלין בכביצה וכזית בבית הבליעה. ואיכא נמי נבלת עוף טמא דאמר התם דמטמא טומאת אוכלין. ואיכא נמי דגים דמטמאין טומאת אוכלין, ואין לו' דהני הואיל ואין טומאתן אלא לאחר מיתה ולא בשעה שנבראו לא חשיב להו. דא"כ למה לי' למי' בטומאת בית הבליעה דחידוש הוא ותיפוק לי' דלאחר מיתה הוא. ועוד כל שנברא בששי יש בו טומאה ואינו אלא לאחר מיתה סוף דבר כוונת הרב ז"ל שגבה ממני:

ביום השני אין בו טומאה. קשה דכולה מתני' למאי תני' ומאי קמ"ל. ואפשר דכולה משום כלי עצם תני לה שטומאת כלי עץ וכלי עור בא בכתוב מפורש. וכלי עצם לא נתפרש. ויש מהן שטמאין מן התירה והם עצמות בהמה וחי' ואדם. ויש שטהורין לגמרי והם עצמות עופות ודגים. ונתן לנו בהן סימן בימי הבריאה שבחמישי אין בו טומאה ובששי יש בו ואיידי דהני תני לכולהו:

וביצת נעמית המצופה. לכאורה קשה מכאן לדעת הרמב"ם בפ"ד מה"כ שכל כלי קבול שציפן טהורין דמאחר שציפן בטלן ומשמע דאפי' מדרבנן טהורים שהרי לא הוזכר בשים מקום דמצופה טמא מדרבנן. וא"כ היכי אמרי' הכא דהציפוי גורם טומאה ואיך יתכן שכלי קבול שיש לו טומאה מדאורייתא כשצפהו טהור לגיורי ורבנן נמי לא גזרו בו וזה שאין לו טומאה מדאורייתא גזרו בו שהציפוי גורם לו טומאה לא קשיא דציפוי דעלמא שמטהר היינו העשוי לנוי ואינו מסייע למלאכה והכא מיירי בציפוי שמעמיד את הכלי וכיון שבלא הציפוי אינו מתקיים הולכין אחר המעמיד ומיירי שצפהו בדבר המקבל טומאה כגון טיט שנצרף בכבשן דכיון שהלך אחר המעמיד חשיב ככלי חרס וכ"ת א"כ אמאי אמרינן שטומאתו אינו אלא מדרבנן כדמוכח מדברי הרב וכ"כ הרמב"ם בחבורו בהדיא שטומאתו אינו אלא מד"ס ואי טעמא משום שהלך אחר המעמיד אית ליה טומאה מדאורייתא דהא חשיב ככלי חרס לא קשיא דהך שהולכין אחר המעמיד גופי' אינו אלא מדרבנן ואפי' גבי איסורים דקיי"ל דבר המעמיד לא בטל אינו אלא מדרבנן כמ"ש בפרי חדש ביו"ד ר"ס ק'. והא דלא גזרו נמי בשאר ביצים משום דבאפי נפשה לא קיימא כלל כמ"ש הרב ומה בכך כיון שדבר טמא מעמידו אמאי אין הולכין אחר המעמיד י"ל דלא גזרו שהולכין אחר המעמיד אלא בדבר שיש עליו תורת כלי מעיקרא וכגון כלי שניקב והטיפו באבר דאעפ"י שניקב שם כלי עליו כדאמרי' לעיל פ"ג מ"ג. אבל קליפת הביצה מעולם לא הי' עליו שם כלי כיון שאינו מתקיים אפי' חבר לו דבר המעמיד לא גזרו בו אלא בכנף העוז וביצה נעמית שמתקיימים קצת בפ"ע כמ"ש הרב וא"ש דפליג ריב"כ ומטהר דאיהו לטעמי' דפליג נמי בס"פ ומטהר במחצלת ושפופרת הקש. דלא חשיב להו דבר המתקיים כמ"ש הרב שם וה"נ לא חשיבי לדידי' דבר המתקיים ופליג בין בכנף העוז ובין בביצה אלא נקט חדא וה"ה לאידך: